נראה שעם הגיל מפסיקים להיפתח.

חברים עברו דירה והזמינו אותנו לחנוכת בית, לא יודעת אם אני רוצה ללכת, לפי הרשימה בפייסבוק מגיעים מלא מלא מלא מלא אנשים שאני לא מכירה בכלל.

מה אנחנו נעשה שם בכלל? נשב עם החברה הצבועים שלנו ונדבר על....על מה נדבר בעצם?

השיחה מלפני שבוע לא תעבור סתם ובטוח מישהו ישלח מבטי שנאה וטינה כלפי כאילו ואני האשמה היחידה בכל הסיפור המזורגג ההוא.

איזה מישהו יאחל שאני אעשה תאונה בדרך הביתה, אני בטוחה!

נראה לי שממש שונאים אותי מפני שהעזתי להגיד את האמת אחת ולתמיד וכל הצבועים בעצם יצאו צבועים.קשה!

אבל למדתי שעם הקבוצה הזאת אי אפשר לדעת למה לצפות, זה ממש כניסה לחדר שאתה חושב שאתה יודע מה יהיה שם אבל בעצם מגלה שלא ידעת ולא תיארת לעצמך שזה מה שיקרה התסריט שהרצתי בראש לא דמה בשום צורה שהיא למה שהלך בשיחה ההיא.

אני עדיין כועסת אפילו מאוד אבל אני גם יודעת שמתישהו אני אאלץ להתמודד עם החבורת צבועים האילו ומה יותר טוב מ"חנוכת בית" תבועה בטירוף?

הרי כולם יהיו צבועים שם, ישחקו אותה נחמדים ותמימים! זדיינו לי מהפרצוף!

"אז מה לא תלכי יותר לאירועים איתם?"

"בזמן הקרוב לא ממש בא לי לראות את הפרצוף הצבוע שלהם"

"אבל חלקם חברים טובים שלנו אז לא ניפגש איתם?"

"בינתיים לא בא לי לראות את הפרצוף שלהם, הם פשוט מגעילים ומכעיסים אותי"

טוב, עם החנוכת בית הזאת לא בדיוק השאירו לי ברירה למרות שאפשר להבריז לא? בכל זאת לא אמרנו שנבוא.

הזמינו את בעלי אישית, לא נעים להבריז כי בכל זאת התקשרו והזמינו :/

אבל אז נזכרתי שהחמים באירוע אז יכול להיות שלא יהיה בייבי-סיטר, אז לא נלך!

אבל מצד שני אני ממש סקרנית לדעת מה יהיה שם, האם יהיה פיצוץ או שהמסיבה הזאת תעבור בחיוכים וצביעות מטורפת?

אני הולכת להתעלם מהרבה אנשים שם, ממש לא בא לי להיות חלק מהחרא הזה שמאכילים את עצמם ואחרים. 

קשה (או שלא?)

בכל אופן...

שי-לי התחילה להגיד ביטויים הזויים כמו "הם עושים צחוק" וגם "מזה? הם עושים צחוק. נו באמת!" וגם "תראי איך הוא נוסע" או "מה הוא עובר פתאום" או "נו שייתן לך לעבור כבר" או "פיפיפיפי שתי דקות אחרי שיצאנו מהבית"/"באמת? עכשיו שי-לי?"/"לא! אני סתם אומרת פיפיפיפי" (מודה באשמה אני לא מזכירה לה לפני היציאה אבל גם כשאני כן לפרינססה אין פיפי)

עריכה 26.4.14 02:20:

אז לא הלכנו, ניצלנו את זה שהחמים יצאו (וחזרו מספיק מוקדם) ולא הלכנו. תודה לאל.

לא מתחרטת!

אם פעם הייתי מפסידה כזה "מאורע" הייתי אוכלת את עצמי כמה ימים כי "יציאה מהבית.ואו!" אבל הפעם לא ממש בא לי לבלות עם האנשים האילו את השישי.

בגדול נשארתי בלי החברים הכי טובים שלי.בגלל צביעות.

לא פעם אמרתי שצביעות היא אחד הדברים שאני פשוט לא מסוגלת לסבול ולקבל בבן אדם, לפעמים כדאי להגיד את האמת המכוערת בפרצוף מאשר לרכל מאחורי הגב של הבן אדם, להגיד שהוא חרא מאחורי הגב ולא לתת לו את ההזדמנות להשתנות.

מבוגרים בני 24-27 לא מצליחים לצאת מהצביעות שאופפת את כולנו, זאת מכה קשה למציאות שסביבי, עדיין יש צביעות ובכל גיל!

כל כך עצוב.

מכעיס.

מתסכל.

מייאש.

לא רוצה להיכנס לחדר שבו אף אחד לא מוכן להגיד את האמת האחד לשני וכשמישהו מחליט לפתוח את הפה, קופצים הצבועים ומגנים אבל מאחורי הגב הם פשוט הורגים את הבן אדם במילים שלהם.

אולי לבן אדם הזה אין תקווה והוא לא ישתנה לעולם אבל האמת עליו חייבת להיאמר בפרצוף שלו "אתה חרא, אתה אפס מאופס והגיע הזמן שתשנה" אבל כולם בוחרים לשתוק. טמבלים!

חברים זה מצרך מאוד יקר בימינו אבל עם חברים כאילו מי צריך אויבים בעצם? 

בכל אופן, חרטות? אין...