זה כבר בלתי נסבל לחיות ככה.
יותר בגללי מאשר כל המצב מסביב.
אני פשוט לא מסוגלת לשחרר, לא יודעת איך לעשות את זה.פשוט לא יודעת.
אם הייתי יודעת שאני כזאת דפוקה כנראה שלא הייתי עושה ילדים בכלל.
הוא צודק בהרבה "אם היית יכולה היית עושה עשרה"
הוא כל כך צודק, באמת אם הייתי יכולה והיו לי את כל האמצעים שבעולם (כמו אבא מיליארדר או מיליונר שהייתי יודעת שמחכה לי איזו ירושה מטורפת בעתיד) הייתי עושה עוד כמה.בהחלט!
כל כך קשה להבין שאני רוצה, באמת רוצה עוד והרבה מהם.
"את יודעת מי עושה כל כך הרבה ילדים ולא אכפת לו מהם? דוסים וערבים" הוא צועק לי.
אז אני עונה לו "אתה לא חושב שאתה קצת סותר את עצמך? מצד אחד אתה אומר לי שאני אובססיבית ולא יכולה לשחרר אבל באותו משפט אתה גם אומר שלא אכפת לי מהילדה שלנו?"
היו עוד דברים כמו "כן, צריך לעשות כל מה שאפשר בשביל הילדים אבל לא בכל מחיר" אתה בהחלט סותר את עצמך!!!
זה אומר שאני עושה הכל בשביל הילדה, נותנת את הנשמה, לא יודעת לשחרר, אובססיבית אבל באותה הנשימה לא אכפת לי ממנה? הא?
אני שונאת להיות עצבנית כי כשאני עצבנית אני יכולה להיות כלבה וחריפה מאוד בתגובות שלי.
אתמול הוא עלה לי על העצבים והרגיש רע מאוד עם עצמו ולמה? הכל בגלל ניקיון של יחידת דיור מזויינת!
אני יודעת שאני חייבת לתת לה את הספייס שלה, אני יודעת שאני חייבת לתפוס מרחק ולהתנהג כמו אימא ברוב המקרים שבהם אני נשברת.
רק כשאני ממש כועסת היא לוקחת את זה ברצינות, היא נרגעת.
אבל מאבא שלה שלשנייה מרים את הטונים היא ישר מקשיבה! אני צריכה לקרוע את הגרון אבל הוא ממש לא!
אוח!!!
תמיד רציתי להיות היותר סלחנית ומפשרת בבית ואני בהחלט כזאת. אם אני לא אהיה בין החיים הם יהרגו זה את זו!
אימא שלי הציעה לי לטוס איתה לשבוע ושניהם נבהלו, כאילו ואני טסה לשנה ולא לשבוע.
הוא מתעקש שהיא תעשה הכל לבד תחפוף, תשטוף, תכוון לעצמה את המים. היא בת חמש ולא בת עשר תוריד הילוך!
ואני? אני יותר מכל חוששת לטוס עכשיו.
אז אני אומרת לך ולי, עוד קצת, עוד קצת. לא נשאר עוד הרבה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
