לפעמים זה מפחיד.

זה ממש מפחיד להסתכל עליה ולהרגיש שהיא כן תחמוק לי מהידיים יום אחד.

זה מפחיד, זה מבהיל, זה גורם לי להפסיק לנשום, זה מחריד, זה מכאיב, זה מבהיל.

אני מפחדת.

היא גודלת ואני איתה.

כשרק תכננתי אותה ,כשרק רציתי אותה, כשרק נשאתי אותה ברחמי, כשרק ילדתי אותה, כשרק עודדתי ותמכתי בה בתנועותיה הראשונות, כשרק ההיתי שם בחיוך המכוון הראשון, כשרק ראיתי אותה זוחלת לראשונה, כשרק ראיתי אותה קמה על רגליה לראשונה, כשרק שמעתי אותה אומרת את המילה המיוחלת אימא, כשרק הסתכלתי לה בעיניים ויכלתי לבלוע אותה בלי בושה ובלי להתחנן לעוד קצת. כשהיא רק הייתה שלי.

לא חשבתי שאהיה כל כך מפוחדת מהעתיד, לא חשבתי שיום אחד יבוא העתיד, לא חשבתי בכלל שהיא אמורה לגדול ולצמוח ולהיות היא.

לא חשבתי על כל זה.

ההיתי אגואיסטית ומתברר שאני עדיין כזאת.

חושבת רק על עצמי, רוצה אותה רק לעצמי, אוהבת אותה רק לעצמי, תומכת בה רק לעצמי, עושה בשבילה רק לעצמי.

למה?

כי כשהיא מאושרת אני עוד יותר מאושרת.

השיחות האילו עם הקטנטונת המתחצפנת הזאת, השיחות, המימיקה, הצחוקים, החיוכים.

איפה יש עוד אימא שנהנת משבועיים וחצי ביחד ומשכיבה ב-23:00 רק כי רוצה להיות עוד קצת, עוד טיפה, עוד מעט!

אף אחד לא יבין אותי. אף אחד!

הפכתי להיות מיוחדת רק בגללה, אני לא יכולה להיפטר מהאהבה העצומה הזאת שיש לי. כל כך קשה לי להפסיק לאהוב עד חניקה מוחלטת.

כל כך קשה לי.

אני לא מצלמת אותה יותר מידי, בשביל לצלם אותה אני מאבדת 20 שנים מהחיים שלי כי היא כזאת אני קטנה.

אני חונקת אותה!

בשיחה עם דוד שלה:

הם משתעשעים ביניהם והיא פתאום כועסת עליו "אתה חוצפן!" כי הוא עשה משהו שלא מצא חן בעיניי הפרינססה הקטנה

"אני חוצפן? את חוצפנית. ומציק לה שוב"

"די!!! אתה חוצפן!"

בשיחה איתי:

"את לא יכולה ללבוש שמלה לגן שעשועים, יראו לך את התחתונים, היא תתלכלך לך וגם לא יהיה לך נוח לטפס איתה"

"אז מה? אני רוצה" 

"אבל אף אחד לא הולך עם שמלה לגן שעשועים"

"אף אחד בעולם לא הולך עם שמלה?"

"אף אחד בעולם לא הולך עם שמלה לגן שעשועים"

"לא, אף אחד בעולם לא הולך עם שמלה בכלל?"

"בטח שהולכים עם שמלות בעולם רק לא לגן שעשועים"

בקניות:

"אימא אני רוצה לעשות סתם קניות"

"בואי תעזרי לי אז..."

"לא, אני רוצה לעשות סתם קניות"

"אה, בכאילו?"

"כן, בכאילו"

לוקחת דברים דמיוניים מרשימה דמיונית וזורקת לעגלה. אפשר להגיד שבסוף נכנעה והתחילה לעזור לי לזרוק בשמחה דברים לעגלה (אני כל כך אוהבת לעשות איתה קניות)

אני שותה קולה, לצערי לא מצליחה תמיד להתאפק אבל מצהירה בפניה בצביעות מטורפת שלה אסור ואני חוטאת לעתים אבל זה לא אומר שזה בריא.

היום היא החליטה שהיא נוזפת בי:

היא ראתה קולה על השולחן לימודים שלי, ששתיתי בלילה:

"אימא, זה קולה?"

"כן..לא לגעת. זה לא טוב"

"אימא!!! אמרת שאת לא תשתי קולה בבית. אסור לשתות קולה היא לא בריאה!!!"

"נכון" (תוך התעסקות בהתארגנות ליציאה איתה ועם אחי)

"אימא! אל תשתי יותר קולה בחוץ ולא בבית ברור?"

"כן"

-מאוחר יותר בשווארמיה-

אני שומעת אותה צועקת על אחי שהלך להביא לנו שתייה:

"לא!!! אל תקח לאימא קולה. אסור לה!"

הוא צועק לי ומראה לי את הקולה

"כן, תביא"

הם חוזרים

"אימא, אמרת שלא תשתי היום קולה! זה אסור"

שמישהו יתן לי את הכוח להיגמל מהחרא הזה שקוראים לו קולה, הלוואי שההורים שלי לא היו חושפים אותי לחרא הזה!

היום לא ההיתי צריכה להתמודד עם התמכרות מודחקת, עם התמכרות שלא נראית לעין אבל בעצם קיימת שם מידי יום! זה לא יותר קל מעישון, זה לא יותר קל מסמים. זה גרוע בדיוק כמוהם.

אני עדיין לא מוכנה להצהיר שאני מכורה לקולה

אבל אני כן מצהירה שאני מכורה לאוצר הקטן הזה ושהוא יצא ממני, שאני נשאתי אותו ברחמי ושאני עדיין לא מאמינה האם היא הילדה שלי, השיבוט שלי או אחותי הקטנה. אני עדיין מחכה להתעורר מהחלום המדהים שאני חיה מידי יום.

לא רוצה להתעורר!!! אני מכורה לחלום המתוק הזה, כל כך!!

עריכה מאוחרת 03:48 חמישי:

החברים שלנו נוסעים לשישבת לירדן.

הרגשות שלי מעורבים מאוד כי מצד אחד ממש לא בא לי להשאיר את שי-לי ולנסוע להינות, לא בא לי לקחת את שי-לי לשם כי המקום לא מתאים לילדים קטנים ובנוסף בכלל לא בא לי לנסוע.

האירגון שלהם זוועתי אבל מצד שני אני תמיד אחשוב שאירגון שהוא לא שלי תמיד יהיה זוועתי לעומת אחרים. כזאת אני, בקטע של אירגון אף אחד לא יכול לעמוד ברף שלי.

אם הם לא מרוצים באיזשהי הם לא מראים את זה אלא רק משבחים. צבועים? אני בחיים לא אדע את זה.

כרגע הקבוצה שלהם מורכבת מ-15 איש בערך, חלק גדול מהאנשים אילו אנשים שאני לא מתה כל כך לבלות איתם את הסופ"ש. לא עושים לי את זה.

לא בא לי להתחבר עם אנשים, לא בא לי לתת תשומת לב לאנשים, לא בא לי לעשות שום דבר עם האנשים האילו!

אבל מצד שני אני מרגישה קצת מחוץ לעיניינים. כרגע כשאני נמצאת בתקופה רגישה שלי זה משפיע עליי אבל בימים אחרים אני פשוט שמה זין כי הם לא באמת מעניינים אותי.

מצד שלישי, אני מרגישה שאיפשהו אני מוגבלת בגללם, אני באמת מרגישה מוגבלת בגללם שבאמת יש לי מישהו לדאוג לו. 

איפשהו אני מרגישה שהם יצאו חראות וגם מצד רביעי אני יודעת שהם לא חייבים לנו דין וחשבון.

הצעתי לבעלי לנסוע איתם כדי שיהנה אבל הוא לא רוצה, למה לא בעצם? טוב, יכול להיות שהוא עוד ייסע איתם.

צד חמישי, האירגון שלהם כל כך מפוזר, הם לא מסודרים. כולם מארגנים בו זמנית, נראה לי פשוט מוזר לנהל באמת דו שיח על כמה בשר וכמה שתייה להביא.

צריך להיות בן אדם אחד שמחליט ולא קבוצה של 15 וכל אחד זורק מה שבא לו.

לא יודעת.

נראה לי שאת הכנרת אני אתן להם לארגן לבד, באמת שלא מפריע לי שיארגנו, אני אסדר לשי-לי כל מה שאני רוצה והם יכולים לארגן כל מה שבא להם.

נראה שהם מסתדרים יפה מאוד עם הדמוקרטיה שלהם, אז שיהיה להם בהצלחה.

המבורגרים? קבבים? WTF? מה יותר טוב מבשר במרינדה הכנה ביתית ויותר זול בהרבה?

אם הם חושבים שהם חוסכים יותר ממה שאני חוסכת להם אז הם טועים.

 בכל אופן, אני כל כך מרגישה חרא שאני באמת מייחלת להם לעיתים שהכל ייפול.

אני מרגישה שהם מרכלים מאחורי גבי ואומרים "הנה איך שאנחנו מצליחים ואימא במשרה מלאה תמיד לוקחת את השליטה לידיים שלה.למה היא לא משתפת גם אותנו?" כוס אמק עם המחשבות הנשיות האילו!!!

לא רוצים לנסוע? לא ניסע...אני אסע עם הפורום רכב, נראה לי איתם יהיה כל כך כיף!