באמת שזה בא ממנו.

החברים מסביב מתחילים להתחתן לאט לאט, שי-לי בת 5 כבר.

כבר כמה זמן מתחילים לשאול אותנו מתי כבר שני, בדרך כלל אני אומרת אחרי התואר אבל הפעם זה בא ממנו, פשוט ממנו.

עוד שנה, הוא החליט שעוד שנה בלי לשאול אותי בכלל.

הוא עונה "עוד שנה" ואז מסתכל עליי, אני בשוק ובהלם ויותר נכון גם משקשקת כי הוא תפס אותי לא מוכנה "עוד שנה".

עד עכשיו הוא ריסן אותי בתשוקות שלי ובחלומות שלי לעוד אחד, עד עכשיו ההיתי עסוקה רק בה אבל שנה מעכשיו זה מעט מאוד זמן ואני מרגישה שמשהו יאבד לי.

עוד שנה זה מעט זמן!

היא תהיה גדולה אבל בחיים לא מספיק גדולה.

היא תהיה שלי אבל לא כמו שהיא הייתה.

אני לא אהיה שם בשבילה כמו שההיתי והפחדים פשוט לא מפסיקים להפתיע אותי.

פתאום אני מתחילה לחשוב מתי לסיים עם הגלולות, מתי להפסיק ולצאת להפסקה.

הכי גרוע שאני מרגישה שלא בא לי,כל כך נוח לי וכיף לי שלא בא לי. לא בא לי לוותר על הזמן שלי איתה, על הזמן שיש לי איתה.

הבעיה מתחילה בזה שהיא מבקשת מישהו/מישהי והוא מבקש מישהו/מישהי. הם רוצים ואני אחת נגד שניים-זה ניצחו בטוח! להם!!

זה בא ממנו והוא בשל לזה, הוא התבגר וזה פשוט תענוג לראות אותו ככה מול העיניים.

להתאהב בו כל פעם מחדש.

כל מה שהוא עושה הוא עושה מאהבה בלי לשים לב בכלל.

רגע קטן מהזמן האחרון:

"כיבית לי את השעון המעורר?"

"כן, אבל שמתי לך חדש כדי שתשני איתי עוד קצת"

הרגעים הקטנים האילו, ממש באים לו בלי שהוא חושב, מתאר ורואה אותם.

אני בתור אישה רואה אותם.

שי-לי חגגה 5 לפני שבוע.

זה המון זמן, היא הספיקה להתבגר כל כך עד שלפעמים אני מרגישה שאני מפספסת משהו למרות שאני איתה 95% מהזמן.

לא יודעת,אני תמיד ארגיש שפספסתי משהו!