זה כמעט מעיק להיות בשנה האחרונה.

אני לעצמי ורק אני.

אף אחד לא עוזר, אף אחד לא מבין, אף אחד לא יודע שאני ביום יום נלחמת בשנה האחרונה שאני לא כל כך רוצה לסיים.

רק מהפחד שלא אצליח בחיים החדשים שאני בונה לעצמי.

אבל עוד תקופה תסתיים ואני אהיה עם הפנים לתקופה חדשה,אחרת ושונה ממה שתארתי לעצמי לפני כמעט 6 שנים.

6 שנים אני סטונדטית, שנתיים מהם הפסקה אבל בפזמים של האוניברסיטה הפתוחה ובכלל בחברה ההפסקה נחשבת כמו שנת לימודים לכל דבר.

חבל.

כי בתכלס אפשר להגיד שאני, הצלחתי לעשות תואר ב-4 שנים.תואר מאוד קשה שהוציא לי את כל האוויר מהמפרשים.

יש כאילו שיודעים את זה ולא יפחדו להגיד לי שוואלה הצלחתי ויש את אילו שיעשו ממני צחוק תמיד, רק כשאני מסתכלת עליהם אני לא רואה כלום מלבד גיליון ציונים מהלך או גאווה מזוייפת.

יש לי חברים שסיימו לימודים, יש לי חברים שלא התחילו את הלימודים בכלל, יש לי חברים רווקים ויש לי חברים לקראת נישואים.

אין לי חברים נשואים, אין לי חברים עם ילדים ואין לי חברים נשואים+ילדים+לימודים.

אני לבד (ללא דירה ;))

אבל לא על זה אני באה לדבר.
אני רוצה לדבר על השנה האחרונה של התואר, השנה שבה נראה שכל המקלות שיכולות להתקע לי בגלגלים נתקעות, כל הברגים שהיו מחוזקים משתחררים.

פתאום צצות בעיות של תכנון תוכנית לימודים נכונה, תכנון סמסטרים נכון ובכלל לתכנן לפי המכסה שנותנים לי וגם לסיים השנה.

לסיים עם החובות (2 סמינריונים שאמורים להיכתב כבר, 3 קורסי מעבדה שנסחבים וקורס יישומי מחשב כל כך מעיק אילו הדרישות העיקריות שבלעדיהן אין לי מה לנסות בכלל לסיים תואר) שיש לי לתואר.

אבל הבעיה היא שכל פעם צץ משהו אחר.

אם זוהי עוזרת הדיקנט של נותנת אישור ל-4 קורסים ואם אילו הקורסים העמוסים והמפחידים ואם זה כל הלחץ הזה שמונח על כתפיי.

אני יודעת שאני חייבת להצליח בגלל זה המחיר הנפשי הוא כל כך כבד.

עד היום ההיתי חפיפניקית, ההיתי מגישה מטלות על 0 אם צריך היה השנה אני לא מרשה לעצמי את זה.

לא יודעת למה, פשוט לא.

אני רוצה להיות מושלמת השנה, אני רוצה לזכור את השנה האחרונה כשהשנה הקשה ביותר שהייתה לי וגם לזכור שעשיתי את המקסימום.

פוסט לא גמור