הפחד הזה שמכה בי בכל פעם שאני פותחת אתר של בית חולים פוטנציאלי בשבילי.

הפחד הזה שלא אהיה טובה מספיק כי לא רציתי את זה עד עכשיו,כל כך התכחשתי לזה שעכשיו אני מפחדת מהנחישות שלי לגבי זה.

הפחד הזה שישאלו אותי את השאלה המתקבלת של "למה עכשיו? למה פתאום אחרי שסיימתי תואר כל כך קשה? למה?"

אז למה?

אני לא יכולה להגיד את התשובה המקובלת והקלה כל כך "כסף" כי אז יחשבו שאעשה הכל בשביל להרוויח, הכל.

אני לא יכולה להגיד שהתייאשתי מהלימודים האילו ואני לא רואה את עצמי במחקר שנים על גבי שנים,אני חייבת אקשן ואם אגיד אקשן יחשבו שאני רוצה כמה שיותר אנשים חולים.

אז מה התשובה הנכונה?

רציתי לתרום דרך המחקר אבל הבנתי שבמחקר הכל פוליטיקה ולכן החלטתי לתרום בדרך הכי קרובה למקצוע שלי.אחות.

נשמע הומניטרי או לפחות לא מתנפנף מידי נכון?

אני צריכה להירגע ולהגיד לעצמי ולכולם שהם צריכים אותי יותר מאשר שאני צריכה אותם.נכון?

אבל לא לבוא יותר מידי עם האף למעלה נכון?

הפחד הזה שאצטרך לחפש וריד והדבר היחיד שאראה זה הרבה חורים כי לא מצאתי את הוריד המיוחל.

הרבה סימנים כחולים אצל המטופל.

הכי גרוע שמטופל יראה חוסר ביטחון מצד המטפל (יתבטא בזיעה ורעידות ידיים) ויחוש בעצמו חסר ביטחון ואמונה בי.

איפה הפחדים נעלמים במקומם באה הגאווה?

אני לא רוצה להיות כמו אימא שלי,אני אתקדם אבל לא בדרך הנוראית שהיא התקדמה.

אני אתקדם בדרך הנכונה בשבילי גם אם לא ארוויח כמוה בשלבי חיי.

לפעמים אני תוהה לעצמי אם אימא שלי אי פעם הסתכלה אחורה ומרגישה שהיא פספסה משהו.אותנו.

האם היא לפעמים בוכה בלילות על מה שעבר? על העבר? אני לא רוצה שתבכה אני רק רוצה שתדע שהיא פספסה.

אני לא עשיתי את הטעות הזאת,אני וויתרתי על האגו והגאווה שלי ועברתי לגור אצל ההורים בשביל להיות עם הילדה שלי, אם ההיתי יוצאת לשוק העבודה כנראה שהילדה שלי הייתה גודלת בלי אימא (!) וזה הדבר החשוב לי מכל.

הפחד הזה שלא יקבלו אותי ללימודי הסבה,על מה ולמה אני לא יודעת אבל תמיד קיים הסיכוי הזה שתבוא מישהי טובה יותר.

הפחד הזה שהוא יעזוב אותי כי אני רוצה יותר מידי ורודפת יותר מידי וגם לא יודעת מה רוצה.

הפחד הזה שלא יהיה עוד אחד בשנתיים הקרובות והפער הזה יהיה כל כך גדול שיהיה קשה לגשר עליו.

הפחד הזה שהיא תגדל ותתבייש בי, הפחד הזה שתשכח שאימא תמיד הייתה פה ואימא אוהבת יותר מכולם.

הפחד הזה מהכל וגם מלא כלום!

כששקט כל כך בנשמה מתחילים לנסות לחדור לתוכה יצורים אפלים שרוצים רק לפגוע.

לא לתת לפחד, לא לתת ללחץ, לא לתת לחוס ביטחון ולא לתת למחשבות הרעות להפיל אותי.

מחכה לסערה שמאחרת לבוא