לפעמים זה תוקף אותי כמו בום,פתאום משום מקום תופסת התודעה שאני אימא.
היום זה הגיע אליי כשחשבתי על בעלי מגניב לי מבטים לכתף שנחשפה בגלל החולצה הקרועה שנפלה מכתפי,שמתי לב לזה כשהוא הגניב מבטים ואני התגרתי בלי כוונה (באמת!) המשכתי לתת לחולצה ליפול מכתפי.
אבל ייחסתי לזה מחשבה בלילה,בזמן הלימודים.פתאום זה היכה בי משום מקום,זה היה מוזר.
רציתי להעיר אותו ולהשאול אותו האם הוא מאמין שההיתי בהריון? שהלכנו ביחד לכל בדיקה אפשרית? שהבטן שלי הייתה גדולה אך קטנה?
שהיא שלנו???
בעלי מתעורר לרגע אחד בלבד
"יש עוד שמיכה?"
"כן..."
"איפה?"
"לידך.למה?"
"אני אקח ממנה את השמיכה כל הלילה"
....
"נו,תביאי את השמיכה"
מתוך שינה!!!
סוף-סוף מתחילים להרגיש שהוא אבא,לרגע הוא נעלם אי שם בתוהו ובוהו של העבודה והלימודים.
אני משתדלת לא להישבר ולא להגיד לו שיעזוב,כל כך מתאפקת לא להראות לו רחמים ולהיות אדישה למצב שלו כאילו וזה לא נורא.
כל כך משתדלת לא להגיד לו שהוא לא נותן מספיק תשומת לב כי אחרת הוא יתעצבן על כך שהכנסתי אותו למצב הזה וככה אני מתנהגת,כמו אישה 
לפי השעה אפשר לראות שאני עדיין ערה,הלילות הופכים לקשים יותר.
אני מוצאת עצמי נרדמת עם שי-לי בלילה ומתעוררת בשעות לא נורמליות ללמוד,לא מאפשרת לעצמי לפספס שעות למידה,מופתעת מעצמי אפילו.
"מה,קמת ללמוד בסוף?" בעלי מקיץ משינה ממש לרגע
"כן..."
"משוגעת"
אני באמת משוגעת,משוגעת לסיים עם זה כבר.
להצליח עם הבחינות ולסיים עם זה כבר!!! עוד קצת...עוד קצת...הסוף שם וקרוב מרחף עליי כמו ענן סמיך ואפור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
