הרבה פעמים יוצא לשנינו לחשוב על היתרונות לעומת החיסרונות,על הטוב ועל הרע.

ואיזה פלא ופלא היתרונות לוקחים בגדול והטוב כנראה באמת טוב אבל איפה הטוב בלי הרע?

יש לי חמים (דא! אני נשואה) מאוד קשים.

בחיים הקודמים שלהם (בטרם ההתקף לב של חמי) הם חיו טוב,מיצים,בשר שומני ושטויות אחרות...עד שהם גילו את הטלוויזיה והעיתונות.

פתאום הכל רע,הכל רעיל ולא צריך לאכול שום דבר.למות מרעב.

אסור בשר שומני,אסור מיצים,אסור שניצלים של מאמא-עוף,אסור ממתקים ואסור ארטיקים.זה ממש על קצה המזלג מה אסור מבחינתם.

כשהם היו ילדים הם טוענים שכזה מבחר של ממתקים לא היה קיים.סבבה.אני מאמינה אבל גם בזמנם היו ממתקים אחרים שהם אכלו.

זה מבחינת האוכל.

מבחינת החינוך שאני נותנת לבת שלי יש כבר גם הסתייגויות מצידם.

היא לא משכילה (הבת שלי יודעת שמות של דינוזאורים בגיל 4!!! ואפילו לפני),היא לא יודעת שום דבר ורק רואה טלוויזיה או משחקת בפלאפון.

היא רזה מידי.

היא לא אוכלת כי היא כל הזמן אוכלת ממתקים ושותה מיץ ממותק.

היא לא פעילה.

אין לה כוחות לרכב על אופניים כי היא לא אוכלת (כאילו שזה מה שעוצר בעדה.האוכל!)

וכל מיני תאוריות מופרכות שאין להן באמת משמעות או בסיס.

אבל...כשחושבים על היתרונות הם איכשהו שווים את מחיר הסבל שאני עוברת פה (בתור ההורה המחנך העיקרי).

-אנחנו מצליחים לחסוך לדירה או לשכר דירה תלוי מה נחליט.

-יש לנו שני רכבים ואנחנו עדיין מצליחים לחסוך.

-יש בייבי-סיטר צמוד.

-יש מי שישלם את התשלומים הנלווים לשכר דירה או דירה.

-יש אמבטיה.

-יש בריכה.

-יש גינה.

לאחר הפיצוץ היתרונות של כל המסביב הפכו למגומדים ביותר,זה הפך לבלתי נסבל.

התכופפתי וביקשתי כסף מההורים שלי לשכר דירה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו,זה היה קשה.

הבטחנו אחד לשני שאנחנו לא נבקש מההורים שלי עזרה ושאנחנו נסתדר לבד ולא משנה מה,כנראה שזה לא יצא לפועל.הבטחות לחוד ומציאות לחוד.

לא באמת יש לנו על מי לסמוך בכל רגע כל אחת מהמשפחות יכולה להפנות לנו את הגב,כמו שקרה בשבת האחרונה.בפיצוץ הגדול.

זה הפך לבלתי נסבל כשנאלצתי ללכת ראש בראש (סוג של...לעומתו לא יצאתי מהכלים פשוט חזרתי על אותו הנוסח שוב ושוב כדי לגרום לו להבין שהוויכוח בכלל לא סובב סביבו אלא סביב הבת שלי.שלי!) עם החם ומהצד היו הרבה צרחות של להפסיק אבל שנינו לא הצלחנו או יותר נכון הוא לא הצליח.

אני לא ההיתי מסוגלת לראות איך משליטים על הבת שלי סדר מסויים כשאני,המחנכת העיקרית,נמצאת לצידה.זה לא מקנה לחמי שום זכות.

זה הבית שלו (כמו שהוא אמר) אבל זאת לא הבת שלו ולכן כאן עבר הקו,ההבדל בין שלו ללא שלו.

קודם כל היא הבת שלי ורק לאחר מכן (אם אני אחליט כך) היא תהיה הנכדה שלו.זאת החלטה שלי האם לתת לו מגע איתה או שלמנוע אותו ממנו.

הוא שכח את זה לרגע בהתפרצות הזאת שלו,הוא שכח לרגע שהוא לא צועק על אחד מילדיו (כמו שהוא גם טרח להזכיר בשיחה "את לא הילדה שלי") אלא על כלתו,מישהי שלא חייבת לסלוח לו ולא חייבת לו כלום חוץ מתודה והערכה על כל מה שהוא עשה אבל את זה אפשר להרוס ברגע אחד קטן.ב-10 דק' של צרחות חסרות משמעות ומתוסכלות.

ילדים שלך יכולים לסלוח לך אבל אנשים זרים שהם כביכול הילדים שלך (כל עוד הם האנשים של הילדים שלך) לא חייבים לסלוח לך על שום דבר.

די לסתימת הפיות הזו שהוא השליט פה.

אני יודעת טוב מאוד שאם אני לא אגן על הילדה שלי אף אחד לא יעשה זאת במקומי.זאת הילדה שלי ואני הבן אדם היחיד שהיא יכולה לסמוך עליו שיעמוד לצידו ב-100% בטוב וברע!

אני אימא גרועה? אני???

שאני לא מוכנה להעביר יום בלי לנשק,לחבק ולהגיד אני אוהבת אותך.אני?

הילדים שלהם לא רוצים לדבר איתם,לא רוצים לחלוק איתם והקשר היחיד בינם לבין הבן שלהם הוא אני,חבל שהם איבדו את זה בגלל התפרצות זעם.

הילדים שלהם לא דיברו איתם שנתיים בגלל גחמות מטופשות של אב המשפחה (חמי).

הילדים שלהם ברחו מהבית בגללו.חבל שמכורח הנסיבות אחד מהם חזר הביתה אבל גם זה לאחר ההתפרצות לא להרבה זמן.

הובטח שאנחנו מחזיקים את עצמנו שנה אחת בלבד ולאחר מכן? הוא יראה את הנכדה שלו לכל היותר פעם בשבועיים...לא יותר!

אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי לשכוח את הסערה הקטנה הזאת שקרתה ביום שבת האחרונה,אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי לסלוח על התקרית שקרתה וגרמה לי לחזור 4 שנים אחורה.

הרגשתי שהוא מעיף אותי מהבית,פשוט ככה!

אני חושבת שגם הוא מהר מאוד התחרט על מה שהוא אמר,אני מקווה שחמותי הזכירה לו מה קרה לפני 4 שנים ועד כמה המצב היה יכול לזרוק אותי אחורה בזמן בקלות.

הוא זרק,אני בכיתי במשך יומיים ואני לא מצליחה להסתכל לחמותי בעיניים ושלא נדבר על סבתא רבא של שי-לי.

אני לא מסוגלת לדבר איתן חוץ משלום ואפילו להתראות או לאן אנחנו הולכות אני לא מסוגלת להגיד.

הן לא אשמות אבל אני בכל זאת כועסת על המשפחה הזאת מאוד,אני לא מנסה להוכיח שום דבר אבל בן אדם שמחליט להתנכר לבת שלי בגללי זה אומר שהמקום שלה בחייו לא חשוב כל כך או שלא מגיע לו להיות חלק מהחיים של הבת שלי.

מאוד חבל לי על כך.על זה שסיפור כזה הסתיים ככה.

אני משתדלת לא לכעוס ולא לחשוב על זה יותר מידי אבל קשה לי מאוד לעשות את זה.

אני מסתכלת על עצמי במראה ואני נראית כל כך עייפה ואני לא מבינה למה.אני מותשת נפשית פשוט ככה.מותשת נפשית.

כל כך חבל לי..

אני מקווה שהמצב לא יימשך יותר מידי זמן כי חמותי יכלה לברר על בעלי רק דרכי עכשיו כשהיא איבדה את זה היא כנראה מתחרטת על כך המון.

כמו שאמרתי,אני מקווה לא להעניש אותן יותר מידי על כך למרות שנראה והן מענישות אותי על כך.

בפיצוץ לא יצאתי מהכלים וגם לא צעקתי,פשוט אמרתי עובדות:

1. כשאני נמצאת אף אחד לא יהיה בגדר המחנך של הילדה שלי.

2. לא לצעוק על הילדה שלי בנוכחותי וגם לא לאיים עליה איומי סרק.

3. זאת הילדה שלי.

מבחינתי 3 זאת הייתה הנקודה החשובה והגדולה שהיה צריך להדגיש "זאת הבת שלי" ואף אחד לא ירגיש שהוא יותר ממני מבחינתה.

היא אולי אוהבת את חמי מאוד אבל היא אוהבת אותי יותר.

את האהבה שלה אני לא מוכנה להעמיד בסיכון,אתה האהבה שלי אני לא מוכנה להעמיד בסיכון ואת המעמד שלי מבחינת ההיררכיה המשפחתית אני לא מוכנה שיערערו עליה.

יש כאן חוקים פשוטים של החיים.

האימא היא המגנה ואף אחד לא יגן על הגורים שלה יותר טוב ממנה.ככה זה בטבע.

אנחנו הורגים אותה? אתה מוזמן להתעלם או פשוט להגיד לנו לפרוש כנפיים אני מבטיחה לא לכעוס.

אתה חושב שאנחנו לא מחנכים אותה טוב? אתה מוזמן לעזור ללמד אותה את הכלים של החיים ואתה גם מוזמן לסתום את הפה שלך.

אתה חושב שאני חוצפנית? אתה מוזמן להתעלם ממני כמו שאני מקווה להצליח לעשות בשנה הקרובה.

אתה חושב שאני לא שייכת? אתה מוזמן להגיד לי לעוף מבטיחה לך שאתה תראה את שי-לי (לפחות אני אשתדל להתאפק ולא לנקום בך דרך הילדה שלי שאוהבת אותך)

המניעים שאנחנו נשארים כאן הם רק בגלל שי-לי.ממניעים אגואיסטים.

אנחנו יכולים לטבוע בחובות,באמת..אבל אנחנו בוחרים שלא לעשות את זה כאשר יש לנו רק משכורת אחת מכניסה.

וכן,הפינוקים ששי-לי זוכה להם כל עוד אנחנו גרים פה הם מעל ומעבר אז..אני אסבול,אני בהחלט אסבול את השנה הזאת.

אח"כ יהיה הרבה יותר טוב,אני בטוחה שיהיה הרבה יותר טוב.

נראה לי שאני בדיגכאון כבר שנה.מאז שהפסקתי לעבוד ולעשות עם עצמי משהו.

אני אוכלת מעט מאוד ומה שאני אוכלת זה שטויות (לעומת שי-לי שבאמת אוכלת אוכל אמיתי ושטויות) ואני שותה הרבה מתוקים.יותר מידי מתוקים לטעמי.

זה השתנה מאז שהפסקתי לעבוד,התחלתי לשתות קולה ו-XL ללא משמעת עצמית (משהו שלא טיפוסי לי בכלל) ואני לא מצליחה להפסיק כי אני לא רוצה להפסיק זה סוג של נחמה בכל המצב הנפשי שאני עוברת בשנים האחרונות.

קל לי על הכתפיים אבל ממש כבד לי על הלב.אני רוצה לחיות לבד גם אם יהיה קשה אני עדיין רוצה לחיות לבד.

לאחר האכזבה מההורים של בעלי,אני מתחילה לחשוב שבארץ אין באמת משהו שמחזיק אותנו כמו שחשבתי שיש.אין.

החמים כבר לא חמים וההורים הם כבר לא הורים,נראה שבאמת לעבור למקום אחר ולפתוח דף חדש זה הפיתרון הטוב ביותר,הגאווה שבהצלחה.

נשמע קוסמי פשוט.