על כל לידה שאני שומעת זורק אותי אחורה לשלהי 2009,ליתר דיוק 7 דקות לאחר התאריך המיוחד 3.3.09.

בכל שנה שעוברת אני חוזרת לאותו הסיפור,עם אותה הכותרת שאינה משתנה בדיוק כמו הסיפור שסיפרתי עליה.על בואה לעולם.

נראה שעבר נצח והכי גרוע נראה שלא אני חוויתי את זה.

אישה אחרת שהיא לא אני חוותה את אותה החוויה שאני כתבתי עליה,מילה במילה,רגש ברגש,מעשה במעשה.

הכל אחד לאחד.

הריקנות שעפפה אותי באותן הדקות לאחר בואה לעולם כאילו ולא הייתה,הדיכאון שתקף אותי ללא רצוני בחודש הראשון לבואה לעולם כאילו ולא היה,התקופה הכי גרועה בחיי חלפה כאילו ולא הייתה.

אני מאשימה את כל המסביב על כך שלא הכינו אותי,על כך שלא עזרו לי להתמודד ועל כך שלא היו שם כי ככה צריך להיות.

אבל כרגע אני מרגישה מאוד בחוץ,כאילו והתינוקת בת ה-4 ששוכבת לידי כרגע לא יצאה ממני ואני לא סחבתי אותה במשך 9 חודשים,כאילו והיא באה משום מקום.ככה כמו שהיא.

תקופת ההנקה מלפני שנה וחצי נראית כל כך רחוקה וחסרת משמעות,היא הייתה יותר משמעותית הרבה יותר בעיצומה של אותה התקופה.

התקופה של גמילה מחיתולים נראית כל כך רחוקה.

אני מסתכלת עליה ולא מאמינה.אני שואלת את עצמי שוב ושוב "את שלי? אני ילדתי אותך? אני נשאתי אותך? אני גידלתי אותך? מה את עושה פה?"

מרגישה רחוקה אבל עם זאת כל כך קרובה,ממש בתוך זה,במרכז של זה.

אם זה לא היה מציאותי כנראה שהתואר היה נגמר מזמן,הקריירה הייתה בשחקים והייתה לנו דירה משלנו.לא ההינו ככה.

לא ההינו מאושרים בבית אבל אומללים במציאות של בחוץ.

לא ההינו צריכים לשרוד מחודש לחודש ובו זמנית להרגיש כל כך שלמים עם ההחלטות שלנו.

~פוסט לא גמור~