(כנראה שזה לא 16 אלא איזה 20 אבל בכל זאת)

"שי-לי אני מצטערת"

"על מה אימא?"

"שאני לומדת בסיפרייה כל כך הרבה זמן"

"זה בסדר"

"ובכל זאת אני מצטערת"

לפעמים הם יותר בוגרים מאיתנו אפילו בגיל 4

זה עדיין לא אומר שאני לא רוצה עוד אחד/ת.אני רוצה.מאוד אפילו.

משיחה עם אימא אחת:

"איזה יופי.כל הכבוד לך שאת ככה לומדת"

"זה בא על חשבונה.ממש לא כל הכבוד לי"

"ומה,הורים שלא רואים את הילדים שלהם בכלל זה יותר טוב?"

אני שותקת.

יש אמת בדברים שלה,היא צודקת.

כל מה שאני עושה זה בשבילה ולא בשבילי בסופו של דבר.כדי לתת לה הכל.

"אני לא ההיתי יכולה ללמוד ולגדל ילדה"

"את נמצאת בשלב שונה בחיים שלך"

"גם כשההיתי בגילך והתחלתי ללמוד לא סיימתי כי לא ראיתי טעם בכך ולא הייתה לי ילדה בכלל"

רציתי להגיד לה שיש למשפחה שלך עסק הם יסדרו לך גם בלי שיהיה לך תואר אבל סתמתי את הפה,אנשים כאילו בדרך כלל לא מבינים אנשים כמוני.

שצריכים לשרוד,להתקיים ולהיות.