זה תמיד כרוך במשא ומתן על מה לקנות ומה לא לקנות.

בדרך כלל זה נגמר בשוקולד איכותי ובסוכרייה על מקל.

אבל אני כל פעם שוכחת איזה משא ומתן מתנהל עד להחלטה הגורלית ואני כל פעם במהלכו תוהה לעצמי למה אני לוקחת אותה לשם שוב ושוב.

אני חושבת שהשיטת חינוך שלי,הליברלית והפתוחה,שיתופה בהחלטות ה"גורליות" ביותר לגיל 4 מאוד חשובה לי.

אני משתדלת,בכל הקשור בה כמובן,לערב אותה כמה שיותר למרות שהיא *רק* בת 4.

ולפי המילים של חמותי וסבתא רבתא "היא עוד קטנה ומה היא יודעת מהחיים שלה"

אני לא חושבת שצריך לזלזל באינטליגנציה של ילד בן 4,ממש לא!

צריך לפתח אותה ולתת לה את חופש הביטוי גם בגיל הזה כשהיא עוד לא יודעת שבעולם האמיתי אילו לא יהיו וויכוחים על איזה שוקולד וסוכרייה לקחת אבל משם מתחילים לא?

אז היום החלטתי שגם לי,מכורת השוקולד,בא איזה ממתק לקנות.

"אימא,אני רוצה את זה"

"הי,תראי יש פה גם של מיני.מה את רוצה את מה שבחרת או מיני?"

אחרי מספר לבטים

"מה שלקחתי"

"אימא תראי יש פה גם כזאת,אני רוצה כזאת...

וגם כזאת"

"שי-לי אני מרשה אחת,לקחת כבר שוקולד ועכשיו אני מרשה סוכרייה אחת"

"טוב,אז את זאת..."

"טוב,בואי נלך לשלם"

"אימא אני רוצה את השוקולד שקנינו"

"אז תחזירי את הסוכרייה למקום"

היא החזירה...יצאתי מורווחת.גם לא סוכרייה שהיא רעל וגם שוקולד איכותי מה טוב?

אני גם בעד בחירה חופשית.

אני לא מגבילה אותה כל עוד היא אוכלת כמו שצריך את הארוחות בבית.

בוקר,צהריים ופרי...אילו העיקריות בין לבין היא מצטרפת לסבתא שאוכלת אחרי העבודה,מצטרפת אליי כשאני אוכלת ארוחת צהריים לא בזמן שלה ובכלל בדרך כלל זה נגמר ביום שבע וטעים בשביל כולם.

תמיד אמרתי לעצמי שאני לא אסתיר,לא אגביל ולא אנזוף.

שוקולד וחטיפים יהיו בשפע ועדיף שיהיה מאשר שתגנוב (היא תגנוב בכל זאת אבל זה נושא אחר) או שמאשר תסתכל לילדים אחרים בפה.

אני מאמינה בלב שלם בדרך החינוך שלי,אני מאמינה בפינוקים כל עוד יש ואני מאמינה בהרבה נתינה מבחינה חומרנית ונפשית.

אפשר הכל זה לא זה או זה.