אני מותשת.

היום זרקתי לאוויר בשיחה בין סבתא לביני "אני כל כך עייפה"

"את לא עייפה ואת לא מותשת"

"אני כן,אני רוצה לישון!"

"את לא ישנה ובגלל זה את עייפה ומותשת"

"ולמה אני לא ישנה?"

"כי את לומדת אבל את לא עובדת בשביל להיות עייפה"

"נכון,אני לא עייפה פיזית אני עייפה נפשית זה לא פחות גרוע

ואני גם לא ישנה בלילות אלא משלימה הכל בימים..."

"נכון,והשינה הזאת היא לא תחליף ללילה"

אני מאוד עייפה מכל המצב הקיים.

אני יושבת בבית ומרגישה חסרת אונים שלא עוזרת אבל מצד שני אני מנסה להתקדם כמה שאפשר בתחום שבחרתי לעצמי.

זה שלבים,צעדים לעבור ואני פשוט מרגישה שלמרות הכל זה רחוק.

אני אמשיך להגיד עוד הרבה זמן שאני מותשת וכועסת,מתוסכלת ועייפה.

ואני חושבת שזה בסדר...

כי להיות סטודנטים בלילה ואימא בשעות האחרות (מלבד ה-5 שאני משלימה בבוקר) זה קשה ולא קל להיות ערה יותר מ-3/4 מהיממה (מה שלא צריך להיות בן אדם מעל גיל 21 אמור לישון בין 6-7 שעות לא נראה שהמצב כאן נורמלי) מידי פעם אני מגניבה לעצמי עוד כמה שעות ביום לישון במידה ושי-לי עם סבתא אבל בגדול אני יותר ערה מישנה.

לטווח הקצר זה לא נראה לעין אבל לאט לאט התשישות והעיגולים השחורים מעטרים את פני וזה לא נחמד.

אני נראית נפוחה וחולה לאחר לילה של לימודים וכ-5 שעות שינה.

מותשת.

ומותר לי,פשוט מותר לי להרגיש עייפה נפשית ואפילו גם פיזית כי אני עושה את שאר הדברים בבית.

מותר לי להרגיש מתוסכלת ומדוכאת כי לא הולך לי בתרגיל שאני צריכה להגיש כבר אתמול.

אני חייבת...

יש לי מטרה ואני חייבת להשיג אותה.

אני אהיה מישהי,מישהי שתתן כבוד למשפחה שלה ולעצמה.

אוכל עוד כמה שנים לעמוד מול הבת שלי ולהגיד לה "אני נשאתי,הינקתי,הירדמתי והכל עשיתי על הידיים"

"אני חיבקתי,אני נישקתי ואני לקחתי לפיפי בכל לילה למרות שיכלת לבד"

"אני ההיתי שם ושמרתי עלייך כשכולם ישנו"

"אני עשיתי אותך ואת עצמי בזמן שאת גדלת ופרחת גם אני,איתך ביחד.בדרך שלי"

"אני ההיתי ומקווה שגם עדיין אימא טובה בשבילך"

"אני כועסת עלייך כי את עושה משהו לא טוב ולא כי אני כועסת סתם.אני בחיים לא אכעס עלייך סתם.את החיים שלי"

מתי אני אהיה כבר מרוצה ולא רק שלמה? מתי אוכל להרים את הראש בגאווה בלי להרגיש ששמים לנו מקלות ברגליים?

מתי אפסיק להגיד "אנחנו החלטנו ואנחנו נישא בתוצאות"?

מתי אפסיק להסביר את עצמי בפני אנשים שאני לא חייבת להם דין וחשבון?

מתי הבן אדם היחיד שאצטרך לדבר,לדון ולראות במשך היום יהיה בעלי ולא סבתא שלו או אימא שלו?

מתי יגיע הזמן שבעלי יבין שכל מה שאני עושה זה בשבילו?

מתי הוא יבין שאני רוצה את הטוב ביותר בשבילו ובחיים לא ארצה לפגוע בו?

מתי הוא יבין שאני דואגת רק לו?

אני מקווה שיום אחד יהיה לי את זה...

אחרי חלום אחד,חלום שני וחלום שלישי שהתגשמו הגיע הזמן למצוא חלומות חדשים לא?