יש לי ילדה בת 4.

יש לי ילדה גדולה,חכמה ויפהפייה בת 4.

יש לי ילדה בת 4,גודלת מהר מידי לטעמי.

יש לי ילדה בת 4.

אני אימא גאה!

היום הלכנו לקחת את המתנות שהזמנתי לשי-לי ולאחר מכן קפצנו לקניון לקנות כמה מצרכים שאין באיזור שלנו,ביקר יותר אבל יש צורך בהם.

בתור לקופה עמדה אימא עם עגלה וילדה (שבהמשך מתברר לי שהיא בת 3) שיושבת בעגלה.

שי-לי מבקשת ממני כל דבר בחנות וכבר כמעט ונמאס לי להגיד לה "לא" על הכל כי כבר יש הכל מהכל בבית.

מתוך עצבנות,תסכול וייאוש אני מדברת ולעיתים מרימה את הקול,הנזיפות נעשות ברוסית אבל בקולי הרגוע אני מדברת בעברית,אנחנו מתקשרות בינינו ב-2 שפות כבר בלי לשים לב אפילו.

האימא מלפנינו מסתכלת עליי בכל פעם ששי-לי אומרת את המילה "אימא" ומנסה לפענח עם עצמה האם אני ה-אימא,האם אני ה-אחות או האם אני המטפלת (אם היא רק הייתה רואה שאני כל הדברים האילו בעת הצורך) בסופו של דבר היא כנראה השתכנעה כי לאחר כ-15 דק' מאז יציאתו מהחנות היא תפסה אותי בסטימצקי קונה ספרים לשי-לי ולי.

יש לי בעיה נוראית עם דבר חדשים,אני לא מסוגלת לקבל דברים משומשים ולא מסוגלת להשאיל דברים משומשים (כמו לעשות מנוי לסיפרייה או כמו לקבל ספרים ממכרים) כך יוצא שאני קונה במבצעים כל כמה חודשים ספרים לשי-לי ולי.

בתור ילדה לא נחשפתי להרבה ספרים והגיעו הימים שאימא שלי הפסיקה לרדת עליי שאני לא קוראת ולא מתעניינת בזה (אם הייתה מקנה לי את הכלים מגיל שנה בערך כנראה שהייתי תולעת ספרים) ודווקא כשהיא הפסיקה להציק אני התחלתי להנות.

בהתחלה זה היה הארי פוטר המשעמם שלא הצלחתי לסיים את הסדרה המעפנה הזאת ואחר כך היה זה "ספדיירמן" הספר הראשון שהכניס אותי לעולם הספרים.

התחלתי לקרוא ברצינות בשנת 2008 כאשר התחלתי את התואר הראשון שלי,השעה וחצי ברכבת ולאחר מכן באוטובוס בדרך לקמפוס בתל אביב היו מייגעות והמוזיקה שהתנגנה לא בדיוק עזרה לי להעביר את השיעמום אז שקעתי בספרים.

הספר השני בסדרה היה "פרנויה" של פיינדר,ספר מתח הייטקי שמאוד התלהבתי ממנו ואני לא מפספסת אך ספר שיוצא.

נהנת כל פעם מחדש.

אחר כך גיליתי עוד הרבה כותבים וז'נרים מעניינים לא פחות מספרי מתח שאני כל כך אוהבת.

בגלל האהבה שלי לקריאה החלטתי שאני משתדלת ששי-לי גם תאהב ספרים לא פחות ממני ולכן התחלנו בגיל צעיר פחות או יותר,יש לנו ספרים מכל הסוגים והמינים וזה מאוד כיף.

אמנם אנחנו לא קוראות כל ערב אבל אנחנו משתדלות לקרוא לפעמים.

ספרים זאת לא חובה זה משהו שצריך להיות כיף לעשות אז כשבא לה ספר אני קופצת על ההיזדמנות לרוב ומנצלת את זה.

בכל אופן,נכנסתי והתחלתי לשוטט בין המדפים ואני שומעת ברקע מישהי צועקת "סליחה",אני מתעלמת אבל לא מפסיקה לשמוע את הסליחה.

באחת הפעמים שאני מסתובבת לחפש את שי-לי אני קולטת מישהי רצה לכיווני וצועקת סליחה.

היא מתקרבת אליי ואומרת לי "את יכולה לייעץ לי לגבי ספרים? אני רואה שהבת שלך בגיל של הבת שלי והייתי רוצה שתציצי ותראי אם זה מתאים לה"

אני הולכת איתה ותוהה לעצמי למה דווקא אני?

אני מייעצת ואומרת לה שכמה שיותר קצר הספר ככה יותר טוב,הם לא יושבים יותר מידי בגיל הזה ולעתים אפשר שלא לסיים ספר בגלל זה.

בזמן הנסיעה חזרה הביתה אני תוהה לעצמי למה?

למה דווקא אני מכל המוכרים המנוסים שבחנות?

אני צעירה,בת 25 ונראית כמו בת 17 לא יודעת מה בדיוק קפץ לה בראש שדווקא אני יוכל לעזור לה...נו טוב.

כשהגעתי הביתה סיפרתי לסבתא של בעלי על התקרית.

פתחתי את השיחה בכך שאני בתור ילדה לא הרגשתי שום מחסור חומרי בבית,תמיד היה לנו הכל מהכל ומעולם לא הרגשתי שמשהו חסר לי.

הדבר היחיד שהיה חסר לי אילו ההורים שלי שעבדו קשה מאוד כדי לספק לי את זה.

במקרה שלי אני מדברת על מעמד הביניים ולא ממש על אותן הנשים הנשואות לאוליגרכים או להייטקיסטים ויכולות להרשות לעצמן לגדל (או שלא) וגם לספק חומרניות.

המעמד הביניים יש ילדים שיש להם אימא/אבא בבית או יש ילדים שיש להם כל מה שהם רוצים אבל אימא ואבא עובדים קשה מאוד.

במעמד הביניים אין משפחות המוותרות על פרטיותן אבל הן מוותרות על המשפחה כדי לשרוד.

כשאימא שלי אומרת לי כשהיא לא הייתה מסוגלת לגור כמוני אצל ההורים אני תוהה לעצמי האם היא מבינה מה היא הפסידה בגלל זה.

כן,מתערבים לי בחיים.

מתערבים לי בגידול הילדה.

מסתובבים סביבנו ולא נותנים לנו לחיות בשקט.

עוברים דרך חדרנו כאילו הוא חלק מהבית ולא משהו פרטי שלנו.

אבל המחיר שאני משלמת לדעתי (למרות הרבה תיסכולים וייאוש שאני עוברת בזמן האחרון בגלל כל עניין הפרטיות) ברגעים של תהיות כאילו כמו היום אני מבינה שהוא כלום.

ההשקפה שלי לחיים היא שלאחר שמביאים ילדים החיים נגמרים ואין דבר היותר חשוב מהם.

אני יושבת בבית ומגדלת את הילדה שלי,זה לא באמת משפיע עליה כי בגילאים האילו זה בסדר עוד להיות בבית,אני מספקת לה כל מה שהיא צריכה מבחינה חומרנית ומבחינה נפשית.

עצוב לי שבמדינה הזאת אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה כמו שאני מרגישה כרגע,אני אוכלת ממנה אבל היא בכל זאת נשארת שלמה.

שי-לי מרוויחה מכל הצדדים ואני משתדלת שלא להסתכל על עצמי ברגעים האילו.

אני מגשימה את עצמי מבחינת קריירה ושוב,לא על חשבון הבת שלי.אני חושבת שהדבר הטוב כרגע שאני יכולה לעשות זה להשקיע בקריירה.

אני גם לא מפסיקה לתהות ונשבר לי הלב שילד שני לא יקבל את זה או שלפי איך שמכירים אותי הוא כן?

יש אנשים שמכירים אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי,האם זה מה שיהיה? שני הילדים שלי יהיו מאושרים? 

אני כל כך מקווה שכן.

שלא אתחרט על כך שילדתי שני אבל שלא יהיה לי הרצון לעשות בשבילו הכל.

האם כל אם מפחדת מזה? האם כל אם דואגת מזה? האם כל אחת חוששת איך היא תסתדר עם שניים ולתת להם הכל?

אני מקווה שכן...