אני כל כך רותחת.עצבנית מכל שציפיתי ובכל זאת אני מופתעת כל פעם מחדש.

מה חשבתי לעצמי? הא? מה?!

למה חשבתי שזה שהם התנגדו מלכתחילה להריון הזה,לילדה הזאת הם יתנו לנו את השקט שלנו ולא ינסו לשחזר את ההיסטוריה? הא?

מה חשבתי לעצמי לעזאזל?

איך אני מופתעת מהצפוי, מהגלוי וממה שידעתי תמיד.

הם אוהבים אותה מאוד ואולי כל זה מדאגה אבל הם שוכחים שלפני 35 שנה הם היו בדיוק כמונו,הורים צעירים שרק רוצים את השקט שלהם בגידול הילדים.

חמותי עד היום מתלוננת על חמותה שהציקה לה בכל הקשור לגבי גידול ילדים ועכשיו היא עושה את אותו הדבר.

עוד הפעם משפטים שלא צריכים להיאמר, חינוך שלא צריך להתרחש ובכלל מה ההתערבות הזאת?

"גם אנחנו היינו ככה"

אני עצבנית והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להתבשל במיץ של עצמי, לצעוק על בעלי ולהוציא עליו את התסכולים שהוא לא קשור אליהם בכלל.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

אני פשוט, לפעמים לא מסוגלת לסבול את זה.

אני עצבנית והם רואים שאני עצבנית ואני גם לא מסתירה את זה רק שאני לא יכולה להגיד להם כי הם לא ההורים שלי, אני לא יכולה לדבר איתם כמו שאני מדברת עם אימא שלי.

כלום אי אפשר לעשות כלום.

אחרי לילה לבן של לימודים וחוסר שינה כי אני שומעת במן חלום שצועקים לי על הילדה כשבעצם צריכים לעזור לי ולנסות לפחות להתנהג כמו שצריך ול לחנך אותה.בשביל מה יש סבים אם לא לפנק?!

נשברתי, התעצבנתי, לקחתי את הילדה ויצאנו מהבית.

נמאס לי מהלינצ'ים שעושים לה כשאני נמצאת בחדר הסמוך, נמאס לי שמנסים לדכא אותה.

מי לעזאזל אשם בזה שהיא כזאת מפונקת הא? מי?

מפגרים!

אני לא יכולה לסבול עוד דקה פה, לא יכולה.

הם הורגים לי את האופי של הילדה.

ולי מנגד נשאר להגיד לה "תתיישרי! את הכי טובה, הכי חכמה והכי יפה בעולם הזה. תתיישרי!"

פתאום היא מתחילה להראות סימנים פסיכולוגיים עד שעלה בי הסרט הגרוע ביותר שתהיה לי ילדה אובדנית בגילאי ההתבגרות.

אני מאוד מפחדת מזה שהיא תחיה חיים שקטים ודיכאוניים כמו שלי, בבדידות וקרירות.

אני רוצה שהיא תהיה מוקפת חברים ושיהיה לה אופי נהדר וטוב.

אתמול נסעתי עם חמותי לאנשהו ושי-לי מאחורה צעקה לי "אימא,אימא אימא..." ולא הפסיקה כי היא רצתה משהו.

אז אמרתי לה שתפסיק לילל מאחורה ושאנחנו כבר בבית שהיא כל כך רוצה.

בגלל חמותי לא הצלחתי להעביר את הנקודה כמו שצריך לדבר לראש של הילדה כי היא כבר מבינה הכל, להסביר לה שהכבישים עמוסים ושיש רמזורים.

כששי ואני לבד היא מבינה כל כך טוב שאנחנו בדרך ושאי אפשר לנסוע כשיש אדום או כשיש רכב מקדימה אבל כשחמותי נכנסת לדברי ומנסה להסביר לה בדרך נוראית משהו, ברור שהילדה לא תקשיב במיוחד כשההורה נמצא ליד והיא בכוונה תעשה.בצדק.

אז חמותי זרקה משהו כמו "לא יהיו לה חברים" אז שאלתי אותה "למה? מה זאת אומרת?" 

"נו, אף אחד לא אוהב יללנים ונודניקים"

אמרתי לה שכל הילדים נודניקים כשהם רוצים משהו וזה משהו טבעי אצל ילדים.

הם גם לא מרוצים מכל העיניין שהיא "כל כך קשורה אליי" מה הקטע? אני הבן אדם היחיד שהיא יכולה לבוא לבכות, לצחוק וסתם לשמוע מילה טובה ממנו בכל מצב מה הם מצפים?

האהבה שלי לילדה הזאת היא ללא תנאים ואני לא מסתירה את זה, החינוך שלי הוא מחסך שהיה לי בילדותי.

האהבה הטהורה שאני מרעיפה עליה היא כי ככה,ככה ראיתי את החיים שלי בתור אימא.אימא שאוהבת ללא תנאים ותמורה.

איך הם בכלל יכולים לחשוב שזה שהיא קשורה אליי ושאני כל כך קשורה אליה זה משהו רע? מפגרים אולי בפעם ה-20!

בסוף השיחה היא זרקה לי "הבן שלי (בעלי) אף פעם לא היה עושה דברים כאילו 'אימא, אימא, אימא...'"

זרקתי לה "נכון,הוא היה יותר גרוע"

"כן,ברור שהיו לו את הקטעים שלו אבל בכל זאת לא כאילו"

מתוך ייאוש זרקתי לה "אני לא יודעת מה יותר טוב ילד שמתעלם ממך ולא מספר לך כלום או ילד שקשור אלייך ולא יכול בלעדייך"

"הוא היה קשור אליי כשהוא היה קטן אבל עדיין לא ככה" תסלחו לי על הביטוי ואני מאוד מכבדת ואוהבת את חמותי אבל את מפגרת!!

כל כך עצוב לי שאת בתי הבכורה אני מגדלת בכאילו תנאים.

כל כך כואב לי שלמרות שאני משתדלת שלא לאכזב בתור אימא התנאים האילו הופכים אותה לפוטנציאל מדוכא בעתיד.

שהדיכוי הזה שמגיע מכיוונים שיכולים גם להיות מתוך דאגה כלפיה אבל הם בכל זאת פוגעים בה בכך שאומרים לה ומתנסחים בפניה לא כמו שצריך.

היא קולטת, היא קולטת מהר מאוד והם לא מבינים שהיא מבינה ויכולה לזכור דברים כאילו.

"אם תתנהגי ככה אני לא אוהב אותך" מי מאיים באהבה?! מי מאיים ברגש? איך אפשר לכבות רגש?!

"אם את מתנהגת ככה אז תצאי מפה,אני לא רוצה אותך"

"אם את לא מקשיבה לי אז אני לא מקשיב לך גם"

"אם אני מבקש ממך משהו אני מצפה שתעשי את זה כי כשאת מבקשת אני עושה" (הוא משווה זריקת מסטיק שהיא אוכלת בפעם הראשונה לאותו היום למשחק כייפי איתה)

משפטים שיש דרך להגיד אותם, מילים שיש דרך לבטא אותן.

אני כועסת,אני ממורמרת ואני גם יודעת שיהיה בסדר.