יש לי אח קטן,בן 18 ו-4 חודשים.קטן.

בעצם בשבילי הוא תמיד יהיהה קטן.

זה שאני תמיד ארגיש כאילו והוא הילד הראשון שהיה בחיי,נאלצתי לכעוס ולנזוף בו כמו אימא,נאלצתי לחזור מוקדם מהבית ספר כי צריך להכין אוכל ולסדר את החדר,נאלצתי לטייל ולעשות בייבי סיטר.

לא באמת היה לי זמן לשום דבר עד הגיל שבו הפך לעצמי (שזה בערך אף פעם) אפילו היום יש לו יותר כסף בחיסכון מאשר לי והוא אפילו לא עובד.

יש לי אח קטן,בן 18 ו-4 חודשים.קטן.

כל כך קטן עד שאני עדיין לא מאמינה שהוא הפך לגבר שבגברים,שכל אחת שנמצאת איתו יותר ממני מגלה אצלו ומכירה אצלו צדדים שאני כנראה אף פעם לא אכיר.אני מפסידה משהו בתור האדם האחראי והמבוגר בינינו.

כן,הוא מספר לי דברים שהוא לא מספר לאימא שלי,הוא מדבר איתי על דברים שהוא לא מדבר עם אימא והוא גם שואל שאלות שאימא בחיים לא תדע עליהם.

אבל עדיין,בתור אחות אני מפסידה המון ממנו לעומת החברים שלו.אני אקבל אותו בכל מצב זה ברור אבל הוא בכל זאת לא מספר הכל.

אני לא מדברת עם אימא שלי על דברים שהוא מספר לי כי מה שהוא רוצה שהיא תדע הוא מספר לה בעצמו.

יש לי אח קטן,בן 18 ו-4 חודשים.קטן.

עד כדי כך קטן שהנעליים הצבאיות כבדות לו על רגליו,הגרביים לוחצות לו על אצבעות הרגליים והמדים פשוט "ענקיים" עליו.

יש לי אח קטן,בן 18 ו-4 חודשים.קטן.

שכבר מבקש עצות לגבי קורס הקד"צ שהוא עושה עכשיו,לאן ללכת ומה לעשות,שרוצה להיות בבית כל יום.

אבל בינתיים אני בטוחה שהבית שאני לא גרה בו ריק,כל כך ריק שניתן לשמוע את עצמך כשאתה לוחש.

אין מוזיקה שמנגנת בקולי קולות כמו תמיד,אין מי שידאג לכלבה מכל הלב ובכלל אין איזו דמות צעירה שתכניס קצת צבע לחיים.

יש לי אח קטן,בן 18 ו-4 חודשים.כל כך קטן.

אני אוהבת אותו עד אין סוף.