פייסבוק מבחינתי בחודשים האחרונים איבד עניין.אני כבר לא מתכתבת עם אנשים ולא מחפשת חדשים וגם לא מתכננת לעשות את זה.

משעמם.

אם מישהו באמת היה רוצה לדבר איתי היה מרים טלפון תמיד עדיף טון דיבור,הזדהות או סתם להגיד היי מאשר להתכתב בפייסבוק עם מישהו שלא יודעים אם הוא בכלל רוצה לדבר איתנו.

הדבר היחיד שאני עושה בפייסוק זה להתעדכן אבל לא במה שחברים כותבים אלא בבדיחות (סטטוסים מצייצים),חדשות (ישראל היום,ואללה חדשות...)

וגם סתם לראות אם קרה משהו מעניין.

מה שלא מובן לי זה למה כאשר ואללה חדשות או ישראל היום מעלים איזו פסקה עם תמונה של ילדי הדרום ישנים במקלטים אנשים עושים לייקים.

על מה? על זה שהילדים ישנים במקלטים במקום במיטה החמימה שלהם או על כך שהם מזדהים או בכלל על כך שהם קראו שמבחינתי זה הכי גרוע.

מה כל כך טוב בלעשות לייקים לאותם הילדים? על מה ולמה?

אני לרגע לא מצליחה להבין מה עובר עליהם ולא משנה כמה הלב מתכווץ לי וכמה אני רוצה לעזור להם אבל למען האמת אין לי איך.

גם אם אשלח להם אוכל,גם אם אשלח להם חיבוק ווירטואלי וגם אם סתם אזרוק איזה סטטוס בפייס על כך ש"אנחנו איתכם" איזו קלישאה...

אני לא באמת איתם.

יש לי את החיים שלי,את הצרות שלי,את הדאגות שלי.

כל מסוק שטס מעל הבית שלי בשעות לילה מאוחרות מעורר אצלי פחד ומחשבות לאן לברוח ואת מי לקחת קודם.

לישון עם בגדים או בלי כי אם צריך יהיה לברוח לא יהיה זמן להתלבש.

ומה עם הילדה? יהיה לה קר לברוח בלי בגדים.להכין או לא להכין?

ואוייי אני אפילו לא יודעת איפה המקלטים אצלנו באיזור,בבית משנות המנדט אין ממ"ד ושלא נדבר על חדר פנימי.אמבטיה?

אין ממ"ד,אין חדר פנימי ואני לא יודעת איפה המקלט הקרוב לבית.בבית כנסת? בבית ספר הסמוך?

אז חישבנו בעלי ואני איפה דרום בכיווני הבית והבנו שהכי בטוח זה לרוץ לאמבטיה ולהתחבא,הילדה באמבטיה שוכבת ואני מעליה מכסה אותה.

בלי לחנוק ובזהירות.איך אפשר? דאגה.

אם אני שגרה במרכז והכי במרכז מפחדת ממשהו שהסיכויים שלו נמוכים מהסיכויים שתפגע רקטה בתל אביב מרגישה ככה אז איך הם מרגישים שהם תקועים במקלטים? 

אז אני יושבת וכל שתי דקות פותחת וואלה לראות מה קורה.כבר כשעתיים לא השתנה כלום אבל אני בטוחה שהרקטות נופלות ואין הפוגה.

מלחמה.

מלחמה קרה כזאת שאף אחד לא באמת ידע אם תהיה או לא תהיה,שאף אחד לא ציפה שתקרה.

אנשים תהו לכך,למה אנחנו לא מגיבים אבל למען האמת תמיד מתבשל משהו,תמיד קורה משהו המדינה הזאת לא הייתה מתקיימת ללא כל האקשן הזה סביבה.

הכל כסף,הכל פוליטיקה והכל משחקי כוחות ואנחנו? אנחנו חיילים במשחק הזה שלהם.

ברגים במערכת שגם אם אחד מאיתנו יהרס או ייפול לא באמת יקרה משהו תמיד יהיה תחליף ולפעמים גם קיימת האפשרות להסתדר בלעדיו.

אני לא חושבת שלכל אחד יש תחליף,למען האמת אני חושבת שלאף אחד יש תחליף,כולנו מיוחדים וחשובים למישהו.

חבל שהכל נשלט מתוך יצא של תאוותנות ורדיפת בצע אבל לא על זה באתי לדבר ולא על זה התכוונתי לדון.

אולי בפעם אחרת אהיה מספיק אמיצה וגדולה לדבר על דעותיי הפוליטיות האמיתיות שאני נמנעת מהן ומנסה שלא לחשוב ולהתערב.

בסך הכל אני בן אדם מאוד פתי שפועל מרגש ולא לרגע מהראש לפחות כבר לא,פעם הייתי הרבה יותר מחושבת.

הפעם,אני הרבה יותר רגישה וקשובה לעניינים של הלב.

אני לא באמת מאמינה גדולה בפוליטיקה ולא אחת שתעשה מעשים קיצוניים,אני אחת מאילו שרק רוצים לחיות בשקט.

"אתם אל תתערבו לי ואני לא אתערב לכם"

השיתופים האילו לא באמת עוזרים,הפוסט הזה לא באמת עוזר ושום דבר לא באמת יעזור.

למחוק אותם? להרוג אותם?

וכמה מהם שם באמת חפים מפשע? הרי לא כולם פושעים וחמסניקים או פתחלנדים נכון?

פתי כבר אמרתי...

אולי לפעמים יותר קל להסתכל על כולם כרוצחים כמו שהם טובים בלחשוב עלינו ולהרוג את כולם.להודות באמת השיקרית הזאת ולתת לעצמנו טפיחה על השכם? 

יעזור במשהו? לא יודעת.

אני לא חושבת שיש פיתרון אמיתי כשהכל מבוסס על כוח,משחקים וכסף.ממתי העולם הזה בנוי מאנשים שלא אכפת להם אחד מהשני.

מידי כמה זמן אני תוהה לעצמי מה הדבר הגדול הזה שיקרה ב-21.12.2012 שחזו לפני כשנתיים בערך.

סופה של האנושות? אולי...

אתמול ראיתי תוכנית מעניינת "היווצרותו של כדור הארץ" היא דיברה רבות על כך שלמרות כל הטלטלות שכדור הארץ עבר (3 במספרן) הוא שרד והצליח להקים מין חדש בכל פעם,חיים חדשים.

אז אני תוהה לעצמי מה השלב הבא? מה יקרה עם הטלטול הבא? האם הוא יביא עימו זן חדש של אנשים? טובים יותר? מקווה.

בני אדם הם עם אכזר.

"אדם לאדם זאב" 

פעם האימפרייה העותמנית הייתה על הגובה עוד כמה שנים זאת תהיה האימפרייה הסעודית,כולנו נהיה מוסלמים? אולי...

הכל בגדר סימן שאלה,הכל בגדר השערות אבל זה נהיה מפחיד עד כמה שזה הופך למציאותי.

הכוח,הפשרות,הוויתורים והבוס שנמצא מאחורי הקלעים הוא ערב הסעודית שתופסת תאוצה ממש בשקט מאחורה.הפריצה שלה תבוא אבל מתי?

אני מקווה שעד אז אני לא אחיה.

תכננתי לצחוק קצת על חשבון החמים שלי ואמרתי להם שהדבר הראשון שאגיד לשי-לי כשתתחתן שלא תביא ילדים.העולם אכזר מידי.

זה אומר שגם אני צריכה להגיד את זה לעצמי לא? להביא עוד ילד לעולם האכזר הזה.

במצבים כאילו זהו הרגע שבו אני חושבת לעצמי שהייתי יותר מידי אנוכית ופגיעה אם החלטתי להביא ילדה לעולם כזה.

היום שי-לי סיפרה את עצמה.

מרגישה אימא רעה שלא שמתי את המספריים גבוה מספיק (כי 120 ס"מ כנראה לא מספיקים) מזל שרק השיער נפגע ולא העיניים.

עכשיו אני מסתכלת על העיקומים בשיער של הילדה,שיער שגדל במשך 3.5 שנים וסירבתי לגזור כי עד שהוא גדל נשאב בשואב אבק בכזו פשטות אבל בכזה עצב.

ככה גם אנחנו,נשאב מהר מאוד ועדיין נשאבים לחיים האילו שלוקחים אותנו לאנשהו.

חיים שטיפחנו וגידלנו יעלמו כלא היו.