הימים התערבבו לי,אני כל פעם מתבלבלת שהיום הוא היום של המחר ולא היום של ההיום.

אני כל פעם מתבלבלת ואומרת לעצמי שהנה,כבר כמעט סוף שבוע כשהעכשיו אנחנו באמצע שלו.

הימים לא באמת עוברים מהר (או שאני סתם מרגישה ככה והם כן)

הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים לשלוט בו זה הזמן...

"היא ילדה ואת גם נראית ילדה.שתיכן ילדות" זה נאמר מפיו של בחור בין 40 כמעט.

הדבר היחיד שהיה לי להגיד לו למרות המבוכה שתקפה אותי "הלוואי שהיה אפשר להחזיר את הזמן אחורה"

ואז חשבתי לעצמי 'אז מה הוא חושב אם ככה?'

חיים רק פעם אחת לא? מגיעים לגיל 25 פעם אחת,מגיעים לגיל 40 פעם אחת,כמעט כל דבר בחיים עושים פעם אחת ואם רק הייתה בידינו האפשרות לעשות אותו פעם שנייה (דבר טוב כמובן) אני חושבת שכולם בדיוק כמוני לא היו חושבים פעמיים.

לפני שנה כמעט כתבתי פה פוסט על בחור שהציע לי לקנות זמן,חשבתי לעצמי ואני עדיין חושבת למה באמת הוא התכוון.

העתיד,ההווה,העבר? מה בעצם לקנות.את העבר?

זמן,פשוט זמן.

רק חבל שכל אחד יכול להגדיר זמן בדרך שלו

"היו זמנים פעם"

"הנה עכשיו את/ה עובר/ת את זה"

"עוד יבוא הזמן שלך"

תלוי מי,מתי ואיך אומרים את זה.

אם הייתי יכולה לקנות זמן כנראה שהייתי בוחרת לקנות את זמן נשיאת הילד ברחם,היא רק שלי.

עכשיו היוצרות עדיין לא התהפכו ואני עדיין המועדפת עליה,אבל הפעם המחשבות שלי,הדיבורים שלי,האוזניים שלה,העיניים שלה והתנועות שלה נתונות לכולם ולא רק ביני לבינה.עכשיו אם מישהו ירצה להרגיש את הבעיטה שלה,את הליטוף שלה,את הנשיקה שלה והחיבוק שלה יכול רק לבקש והיא תתן לו בשמחה לפני 3.7 שנים המצב היה שונה היא הייתה כולה נתונה לי ואני? יותר מכל הייתי נתונה לה ואך ורק לה עכשיו יש כל כך הרבה מעבר שאין זמן להתרפק.

אני מתוסכלת פה לבד.קשה לי להגיע להחלטות בלי להגיד אותן בקול.

לדבר עם חמותי זה לא כמו לדבר עם בן זוגי,אהבת חיי שמכיר אותי יותר מכל.למרות שבסופו של דבר יוצא שהם נותנים את אותה העצה וחוזרים על אותן המילים (אימא ובן לא? הם מאוד דומים באופי שלהם אגב) אבל לשמוע את זה מפיה זה כמו לשמוע דעה של הורה תמיד חייבים להתמרד גם בגיל 25 לעומת לשמוע את זה מפיו של בן זוגי שיודע מה ומי אני זה עדיין מאוד שונה.

כן,הטעות שלי כבר נעשה.פעמיים.

וויתרתי על שתי עבודות שיכלו להיות הנכסה טובה לכיס רק כי החלטתי על מרחק מסיבה אחת ועל שיעמום מסיבה אחרת.

בכל זאת,באף אחת מהעבודות אני לא מתכוונת לפצוח בקריירה,זאת באמת עבודה זמנית עד שאסיים את התואר.

אך כשהמצב לא נראה מזהיר מהצד האקדמאי ואני לאט לאט מתחילה לאבד שליטה ותקווה,הסוף לא נראה ואני חווה דיכאונות קטנים וירידות של מצבי רוח לפתע נראה שהרעיון בלהיות בריסטה בזכות הניסיון שלי ללא תארים ומבחנים קסום למדי ומעניין.

אך לצערי 27-28 שקלים בשעה הם לא מה שיפרנסו את המשפחה שלי,הם לא מה שישלמו את המשכנתא העתידית שלי והם לא מה שבאמת יקדמו אותי בחיים ומבחינה של הגשמה עצמית.

אז אני דוחפת,שלא תחשבו לרגע שאני לא דוחפת אבל גם לי יש ירידות לפעמים.

העבודה שאני מחפשת עכשיו היא לא בשביל לפרנס אלא היא בשביל לעזור בפרנסה של הבית,היא בשביל לסגור צ'ק של הגן ודלק על הרכב.

בינתיים המצב לא נראה מזהיר כל כך,החלפתי כבר 2 עבודות וויתרתי על שתיים טובות בגלל גחמות קטנות שלי ומשפטים לא נכונים שנלחשו.

עכשיו מצאתי שתי עבודות חדשות אבל אף אחד מהן לא באמת תספק לי את מה שאני צריכה בזמן שאני הולכת לעבוד אז גם עליהן אני הולכת לוותר.

לעשות:

1. למצוא עבודה שתעזור לנו לגמור את החודש.

2. לסיים סמסטר

3. לסיים סמסטר שאחריו

4. לסיים עם ה-3 קורסי מעבדה שאני צריכה לקחת עוד בקיץ הקרוב ולעשות את היישומי מחשב המזורגגים האילו כבר

5. לסיים עם הסמינריונים

6. לסיים עם הקורסים שלא הצלחתי להגיש בהם מטלות כי התייאשתי באמצע

7. לא לעבוד קשה מידי הלימודים קודמים לזה

8. לסיים עם התואר הזה ולהתחיל הסבה לאחיות

9. תוך כדי ההסבה לנסות לחשוב על ילד נוסף ואפילו לנסות לעשות אותו

10. לחסוך לבית.

מתגעגעת,אוהבת ומשתגעת.

תחושת הזמן נעלמת.

אני שוב שואלת אותה איך היא מסתדרת בלעדיו בבית והיא אומרת "מתרגלים".מתרגלים? לא רואה את ההרגל הזה באופק.

אם רגילים ללבד הזה אז בעצם האהבה נגמרה ונשאר רק הרגל ואז לאן? מה עושים? משחררים...