אחד הדברים שאני שונאת זה רופאים!!! (בהתחשב בזה שאני יום אחד אעבוד בצמוד להם אני בכל זאת לא אוהבת אותם)

במיוחד את הרופאים הזקנים וחסרי הסבלנות.טוב,בעצם אני לא יודעת אם היא זקנה כמו שהיא נראית...

בכל אופן,אחרי דאגות והצקות מהמשפחה לקחתי את שי-לי כנגד כל התחושות והאינטואיציות (כמה פעמים אפשר להגיד שאימא יודעת הכל?!) שלי לרופאת ילדים.

כל פעם יוצא שאנחנו נופלות על אותה הרופאה,לא משנה מתי אני מתקשרת לקבוע תור (ושי-לי חולה אולי פעם בשנה) תמיד הרופאה הזאת עובדת.

במרפאה שלנו יש 2 רופאות ילדים אבל איכשהו אני נופלת על הנבלה המעצבנת.

בסדר,בשביל להרגיע את כולם אני מוכנה ללכת אליה ולסבול את הזבל שהיא אומרת לי כל פעם.

אני לא באמת זוכרת למה אני שונאת אותה אבל פעם אחת באנו אליה בגלל משהו והיא זרקה איזו הערה (לדעתי זה היה קשור לאימא צעירה למרות שהמרפאה היא באיזור של דוסים אני לא מבינה למה היא הופתעה כל כך) מאז אני פשוט מתעבת אותה.

לצערי גם הפעם היא לא פסחה על איזו שטות שהיא אמרה ואני התעצבנתי,רתחתי פשוט וזה גם לא היה היום שלי כנראה כי בעצם הכריחו אותי לבוא לפה אז אמרתי לה "כל פעם שאני באה לפה אני מתעצבנת עלייך.את מעצבנת אותי!" היא ישר הורידה את טון דיבורה והתחילה להסביר לי שלא משיבים ילד על שולחן אז אמרתי לה שזה היה לרגע אחד ושכבר הייתי באה להוריד אותה והיא ממשיכה להתווכח איתי אמרתי לה שתגש לעניין ושאני צריכה שתבדוק לי את הילדה ותגיד שהכל בסדר.

משם,הדרך הייתה אמורה להיות מאוד קצרה להתקף לב שלי (!!),חנק של הרופאה ובכללי למוות המוני.

"טוב,תחזיקי אותה חזק אני צריכה לבדוק אותה"

"מה חזק? היא בוכה! היא לא מוכנה שתגעי בה"

"אבל אני צריכה לבדוק אותה"

"אבל היא לא נותנת לך את לא רואה?"

"תחזיקי אותה חזק"

"מזה חזק?!"

"טוב,את יכולה לתת לי הפנייה לבית חולים יש לי קשרים שם היא תסכים"

"לא.אני צריכה לבדוק,אני לא יכולה לתת הפנייה בלי לבדוק האם יש סיבה להפנות בכלל"

"אבל היא לא רוצה!!!" התחלתי לאבד את הסבלנות כבר.

"טוב,בואי תשכיבי אותה ותרתקי אותה למיטה אני אבדוק מהר"

"מה??? מה לרתק?! תשכחי מזה אני לא מרתקת אותה למיטה זה התעללות!!!"

"טוב,אנחנו לא יכולות לעמוד פה כל היום עד שהיא תרגע נכון?" (הילדה בוכה בהיסטריה)

עכשיו אני שואלת את עצמי,ממש עכשיו למה? למה? למה??? לא לקחתי את הידיים ורגליים שלה,של סבתא שלו (שגם הלכה לבדיקה אצל רופא אחר על הדרך) ושלי והלכתי משם למה הקשבתי ל"כולם עושים את זה,כל הילדים ככה" וזה מעניין לי את יודעת את המה רופאה יקרה?

שום דבר!!

זה לא מעניין אותי שכולם ככה,זה לא מעניין אותי שזה מה שעושים להם וזה לא מעניין אותי שלך אין זמן.כלבה!

הם דוסים (!!) לא אכפת להם מה-20 ילדים שיש להם בכלל...את יודעת איך הם נותנים לילד בן 3 לחצות את הכביש עם אחותם/אחיהם בני ה-2?!

ברור שראית אבל את בוחרת לשכנע אותי ובשביל מה? את ה-6 שקל המזדיינים האילו היית מקבלת בכל זאת.

כלבה קרה וחסרת לב.

נדרכתי,זעמתי אבל כמו ילדה טובה עשיתי.מה יצא מזה? רק סבל!

לא היה לה כלום.האינטואיציות שלי צדקו ואני יצאתי מיוסרת וחסרת כוחות.

ויותר מכל הרגשתי זוועה עם עצמי ש"ריתקתי" את הילדה שלי למיטת חולים!!! אני??? לא מתאים לי בכלל.

אז יצאנו משם שתינו עייפות נפשית רק שהיא הייתה עייפה גם בגלל החום שהיה לה ואני הייתי עייפה מכל הסיטואציה הזאת (גם לשנוא זה מעייף) 

הלכנו למאפייה הצמודה ופינקנו את עצמנו בכמה מאפים ושתייה.אוכל תמיד משפר את ההרגשה

עכשיו למה אני מספרת את זה...

אני לא חושבת שעם כל כאב גרון,כאב בטן,חום,שיעול וכו'...צריך לרוץ לרופא.

לא תמיד וגם לרוב הם לא מוצאים את התרופה והשם הנכון למחלה.

אם מישהו מחפש פיתרון קסם לשפעת או לצינון הוא יכול למצוא אותו בבית:

-אהבה

-תשומת לב

-חום

-טיפות אקליפטוס לטפטף על הכרית

-שמירה על סביבה לחה עם הורדת טמפרטורת החדר

-כשהחום נמוך להשאיר את הילד עם לבוש כשהחום גבוה לתת לו כמה שיותר מרווח נשימה ואם אפשר לכסות עם משהו דק ללא בגדים מתחת,לתת לכלי דם להתרחב שכל החום ייצא החוצה

-אמבטיות פושרות עד 38.5 חום ומניסיון זה עוזר גם מעל

-לתת להם לצאת כמה שיותר להיות בשמש (אם זה יום טוב)

-כמה שפחות להיות בסביבת אנשים,על כולנו יש חיידקים וכשמערכת שלנו נלחמת באחד אכזרי כמו שהיה לנו לא מומלץ לחשוף לוירוסים נוספים שיכולים להחמיר את המצב

-לתת הרבה מים כשהחום גבוה

-להשתדל על גרון כואב לתת חלב+דבש

-מזון קר כמו שתייה,חלב,יוגורטים וכו'...מומלץ להוציא לפני ולתת בטמפרטורת החדר

-אפשר לשים גרביים (שלי אוהבת ללכת יחפה בלי סוף)

מה שאני עשיתי בכל הימים האילו זה הרבתי בחיבוקים ונשיקות,הראתי שהכל בסדר ושזה יעבור.

אמרתי בעבודה ששי-לי חולה ואין סיכוי שאני מגיעה שבוע עבר והיא עוד טיפה צרודה,כמו שאמרתי אני מהמשוגעות,שי-לי לא מתקרבת לגן עד שהיא לא מחלימה לגמרי ושלא תדביק שם את כל הילדים ובכלל המערכת חיסון שלה עוד חלשה אין לה מה לחפש בקרבת ילדים שההורים שלהם שולחים אותם חצי חולים לגן.

וגם העניין של הריתוקים למיטה כדי לבדוק את הילד.

פעם הבאה,שנה הבאה (אני מקווה כן?) אני לא אהיה מוכנה להכנע לזה.

אני אקח את עצמי ואצא מהחדר,בשבילי לא מקובל לרתק ילד למיטה כדי שיבדקו אותו במיוחד שאינטואיציה שלי אומרת שזה עובר,שכולם חולים במשהו כזה או אחר.

אני שוכחת לפעמים שאני אימא שלה,שאני יודעת יותר מכל הן כי אנחנו קשורים מאוד והן כי היא שלי ולכן די (!!)

שום מחלה שהאם (או האב) שלא מודאגים מהמצב לא שווה את זה,את הבכי ואת הצרחות,את התזוזות ואת הכאב לב.

היא הייתה עם חום של 39,הגרון שלה כאב והיא נהייתה אדומה מרוב אומללות אני לא חושבת שזה היה שווה את זה.

אני לא חושבת שזה חוקי ואם היו מצלמות בחדר כנראה שהיו באים לקחת לי את הילדה על התעללות ולהגיד להורה שכל הילדים ככה?!

איך אפשר?

הילדה שלי היא מיוחדת,הילדה שלי היא הכי הכי ועכשיו כשאת אומרת לי שהיא כמו כולם? איך את בעצם מציגה את זה?

לילדים צריך לגשת,לילדים צריך לדעת לגשת ולא באלימות ממש לא.זאת לא הדרך!

(רק מוזר שלילדים שהם לא שלי אין לי רגשות אליהם ואני לא מתרגשת.פעם כשהייתי רואה תינוק הייתי נרגשת אבל עכשיו? כשאני יודעת שיש לי ועוד יהיה לי...למה לי? יש לי משלי אני לא רוצה של אחרים)