אני יושבת על המיטה,כמה שיותר קרוב.אליה.

כנראה שאני לא אלך לישון בעצם אני לא רוצה לישון מרוב דאגה.

עלה לה החום שוב,בשעה 15 בערך עלה החום שוב אחרי שכל היום והלילה לא היה ולפני כמה שעות הוא עלה עוד יותר אחרי אמבטיה פושרת.

אז החזקנו מעמד בלי תרופה ואז היא התחילה להתעורר וממש לא להרגיש טוב אז נשברתי ונתתי.

היא לא הצליחה להירדם אז הדלקתי לה קצת טלוויזיה וכשהחום ירד היא ביקשה לכבות ועכשיו היא ישנה.

הנשימות מהירות,היא משמיעה קולות,הגרון צרוד והיא זזה בלי הפסקה וקופצת מתוך שינה.

אני לא דואגת שאולי החום יעשה לה משהו אלא הראש שלי כל הזמן צועק מזה ואיך זה קרה מתחת לאף שלי?

אני כל כך כועסת שכנראה זאת אחת הסיבות שאני לא אצליח להירדם היום,אני פשוט אתעורר כל שנייה לבדוק האם הכל בסדר אז אני במקום אעשה לילה לבן בלימודים וכשאהיה ממש עייפה אלך קצת לנמנם או לישון.

אני שוב כועסת על עצמי שאני כזאת מתחשבת ודואגת כשסביבי נמצאים אותם ההורים שבעצם "לא יכולים להישאר עם הילד החולה שלהם בבית כי בעבודה לא מאפשרים להם" אני יודעת שבאמת יש כאילו תנאים בחלק מהעבודות ושהמעסיק יכול להעיר הערות או לפטר על סמך היעדרויות מרובות למרות שזוהי סוג של אפלייה כי ידוע שילדים בתחילת השנה תמיד חולים וזאת תקופה שכזו.

שלושה חודשים שי-לי הייתה בבית ולא קרה כלום עכשיו עם תחילת הגן התחילו גם המחלות אבל אחר כך זה עובר ויש תקופה של שקט.

בכל אופן,יש דבר כזה בחוק שקוראים לו "מחלת ילד" גם אם זה שבוע בלבד בשנה זה עדיין מספיק בשביל כל אחד מההורים שישארו בבית לשמור על הילד,זה שבועיים ובדרך כלל ילדים לא צריכים יותר מיומיים שלושה בבית כדי להבריא סופית.

שי-לי התחילה שנה שנייה במסגרת כלשהי ואני עדיין לא מצליחה לשחרר ולהגיד לעצמי שהנה בבוקר אין לה חום בואי נשלח אותה לגן זה לא משהו שעובר כל כך מהר וחום הוא לא התסמין העיקרי לכך שהמחלה עברה או קיימת בכלל.

לא סתם יש חוק כתוב/בע"פ בין הגננת להורים שילד שיש לו חום ב-24 שעות האחרונות לא יישלח לגן,זה לא סתם הורים יקרים!

אני גם לא חושבת שזה שאני לא יכולה להרשות לעצמי (וואללה סליחה שהילדה שלי במקום הראשון ואני מוכנה לסכן מקום עבודה בגלל זה) לקחת ימי מחלה או יותר גרוע חל"ת יגרמו לי לשנות את דעתי לגבי החוקים הכתובים או אילו שנאמרים בע"פ.

עצוב לי שגם המסגרת לא שמה לב לכך שהילדים שמגיעים לגן בבוקר חולים ושזה פשוט חוסר נעימות להורה,לילד ולילדים האחרים כשמגיע ילד חולה לגן.

הוא מדביק חלק מהילדים,ההורים של אותם ילדים מפסידים עבודה/לימודים ודברים אחרים כי הם נשארים עם הילד וגם ההורים האילו בסופו של דבר ישלחו.

עוד לא הכרתי הורה מספיק הגון (כן הגון!) שלא ישלח את הילד שלו לגן עד שיהיה בטוח שהילד שלו בריא ולא מדבק

בכל זאת כולנו חיים את החיים,רובנו עובדים ורובנו צריכים את הכסף הזה אז למה ככה? למה להיות כאילו אנוכיים?

האם אני לא צריכה את הכסף הזה כמו האימא האחרת ששלחה את הילד שלה לגן? היא צריכה אותו יותר ממני?

אז אני כועסת ואני כל פעם כועסת על המצב הזה!

אני כל הזמן מתלוננת על המצב הזה ואני גם כל הזמן אוכלת אותה במצב הזה,אני ממציאה תירוצים בעבודה החדשה ובכלל קשה לי עם זה.

אני יושבת ליד שי-לי,היא מזיעה התרופה עוזרת.

היא נושמת מהר.

היא מתנשפת.

קשה לי לראות את הילדה שלי חולה ואז אני חושבת לעצמי "לא קשה להורה האחר לראות את הילד שלו חולה ואז לשלוח אותו לגן?!"

אני עוצמת את עיניי ואומרת לעצמי שזה מספיק,הלקתי את כל העולם ואימא שלו במילות הארס שיצאו לי מהפה.

הכעסים שלי יכולים להרוג בן אדם אם הייתי יכולה.

אז אני יושבת ומתנחמת בזה שלפחות אני פה ושאני באמת שמה זין על הסביבה ואני אומרת לעצמי "שלפחות אני יצאתי בסדר,שלפחות אני דואגת לילדה שלי ושלפחות אני אימא"