אנחנו תמיד אומרות לעצמנו "תסמכי על עצמך" או "תיהי עצמך" או "בטוחה בעצמך"...

הפעם,אני זורמת עם האינטואיציה שלי.

מחכה לי שם משהו יותר טוב,משהו הרבה יותר טוב לשנה וחצי/שנתיים הקרובות.

אני רוצה להישאר במקום אחד למשך תקופה מסויימת,לא לסבול מיחס מזלזל ולא לסבול משקרים שמוכרים לי כי הם צריכים ולא כי הם רוצים.

אני לא אוהבת שמסתכלים לי בעיניים ומבטיחים לי דברים אבל כשרגע האמת מגיע אני מוצאת את עצמי חסרת כל.

לא אוהבת כשמשקרים לי פשוט לא.

הבטיחו לי משהו אחד,הבטיחו לי משהו שני אבל בעצם בסופו של דבר אני מקבלת משהו שלישי.

ההסכם בעל פה היה שעות נוספות,משמרות בוקר וחניה זולה (לפחות זה) הפעם יצאתי בלי שעות נוספות,בלי שעות בוקר ושלא נדבר על החניה ששוחטת לי את הצורה (!!)

אני באמת לא אוהבת את מה שאני רואה לפני ביומיים הראשונים לעבודה שלי.

אני מגיעה לעבודה כשהבת שלי חולה ונשארת עם הסבתות כי אני צריכה להוכיח את עצמי אבל אין טעם להוכיח את עצמי כשאני לא מרוצה מההתחלה אפילו.

מאוד צפוף לי,מאוד לחוץ לי ואני בן אדם שאוהב לעבוד כשלא יושבים לו על הראש אבל המצב פה שונה מאוד ממה שאני רגילה אליו.

אני פתאום רואה שמה שהיה לי כל כך "רע" בעבודה הקודמת זה גן עדן לעומת מה שקורה בעבודה הזאת ושם שחטו אותי אבל לפחות הייתה עבודה כאן אני מרגישה כמו איזו מלצרית שעושה פינויים כל הזמן לא בשביל זה התראיינתי ולא את זה חיפשתי.

עשיתי החלטה היום,לעומת הפעם הקודמת שנתתי צ'אנס לעבודה ואהבתי אותה מאוד (לכן היה לי קשה לעזוב אותה) בעבודה הנוכחית אני לא מסוגלת לתת צ'אנס אני מדוכאת להתחיל משהו חדש שאני אמורה להכיר אבל לא באמת מצליחה להתחבר אליו.

היום הקצפתי פעם ראשונה אחרי שלא נגעתי 3 חודשים במכונה זה היה תענוג ומוזר אבל החלב לא נשרף למרות שרעדו לי הידיים.אני יודעת להקציף.

הנוכחות שלי ליד המכונה מרגישה לי טוב ולכן רציתי להישאר שם תמיד אבל לא במקום הזה,משום מה קשה להתחבר אליו ולקרוא לו "בית שני"

ואולי זאת ההתחלה החדשה של הכל

*שי-לי גן חדש

*שי-לי ישנה שנ"צ בגן 

*שי-לי חולה

*שי-לי,שי-לי ושי-לי.

כל דבר שאני עושה הוא בשביל שי-לי.

אבל לבוא לעבוד 4 שעות ביום לא משתלם לי כרגע.

אז לקחתי החלטה והתחלתי לחפש משהו חדש כי לפני זה לא הייתי בטוחה בעבודה הזאת ועכשיו אני עוד יותר לא בטוחה בזה.

מה שלא מצא חן בעיניי זה שזורקים את האחריות מבן אדם לבן אדם "אוי ל***** יש כ-60 סניפים היא לא זוכרת את כולם אז מה שהיא אמרה לך הוא לא לגמרי נכון" אז כאן הבנתי שבמקום הזה שמבוסס על שקרים ומניפולציות אין לי מה לעשות

ועוד "הקפה שיוצא מהבית קפה שלנו הוא הכי טוב באיזור" אני מסתכלת עליה ואומרת לה שהיא חיה בלה לה לנד ושכל העולם כולל אותה שורפים פה חלב על ימין ועל שמאל.

היום כל כך הרבה קפה נשפך לפח כי הוא פשוט לא טעים כששורפים אותו!!

רוב הסיכויים שאם אני אעשה סקר שוק איך הקפה אז יגידו שהוא זוועתי היא פשוט חיה באיזה עולם פנטזיות שהקפה שלהם הכי טוב.

אולי התערובת היא באמת בין הטובות אבל הבריסטות שלה הם זוועתיים שלא יודעים מזה להוציא קפה פושר,חזק,חלש,ללא קצף וכו'...בלי לשרוף את החלב...

עצוב לי ולכן אני לא רוצה לעבוד במקום כזה שמזיין לעצמו את השכל ומאכיל את העובדים שלו בשקרים שיאכילו אחרים בשקרים כי ברמנים טובים מהמקום ההוא לא יצאו.

ומה שהכי דפק לי את כל המצב רוח זה המטבח...אני באתי ממקום שעבדתי בו כשנה שבו המטבח נמצא בקשר ממש טוב עם העובדים שלו.

השף,היה פשוט מדהים ובאמת שאין כאילו שפים בארץ,הוא היה עצבני אבל במידה והוא אף פעם לא הרים עלינו את הקול גם כשהיו שאלות מפגרות של אנשים.

הוא תמיד ענה לנו בסבלנות.

בעצם,המטבח במקום העבודה צריך להיות המפלט של כל עובד,לבוא לנשנש,לאכול ולצחוק קצת עם הצוות אבל פה...בעבודה הנוכחית אין שום קשר בין המטבח למסעדה עצמה אסור להתקרב לשם כי הם לא אוהבים את זה.ככה בעצם נגרם ניתוק נוראי בין המטבח לעובדים האחרים...

לא מאמינה בזה ולא מאמינה בכאילו כללים קשוחים זה מיותר לדעתי שעובד לא יוכל להכנס למטבח ולתת יד או שעובד לא יוכל להכנס למטבח ולצחוק ולהכיר את הצוות.

אני אפילו לא יודעת איך הם נראים בכלל.אין לי מושג!

אז החלטתי לפרוש כשעוד לא נקשרתי לאף אחד ולהמשיך בדרכי.

אני מחפשת משהו ובינתיים אני שם והחוסר תקשורת הזאת מציקה יותר מכל כי אם לא נהנים מהצוות מה עוד נשאר? הלקוחות? לא ממש...