היום היינו אצלם אחרי שבועיים של שיחות טלפון שבור דרך הסבתא.

באתי בגישה פתוחה למדי.

יותר מכל פחדתי..שוב פחדתי ממה שאני ארגיש כשאני אהיה שם.

הבנתי,לתינוקות של אחרים אני לא מצליחה להתחבר בניגוד גמור לחום שאני מקרינה כלפיהם.

המצב מסובך יחסית,באמת שמסובך ואני לא מאחלת את זה לאף אחד,נראה שגם הם לא מצליחים לגדל את הילדה שלהם בנחת.

כשהיא פתחה לנו את הדלת הדבר הראשון שתפס את עיניי היו העיניים שלה.שקועות,עייפות ואפשר גם להגיד עצובות ללא ידיעת הסובבים אותה.

זאת ההתחלה,ההתחלה של משהו שלא היא ולא הוא מודעים אליה.

לא הייתי ממהרת להסיק מסקנות אבל גם לא הייתי נדהמת אם היא בדיכאון לאחר לידה,זה הגיוני בהתחשב למצב שהיא נמצאת בו.

מאוד מבולבלת ולא סגורה על עצמה,ההיפך הגמור ממני.

מרוב שהיא חשבה ותכננה הכל יצא הפוך או שהיותר גרוע זה שמישהו עשה עליה עין הרע ובמשפחה של בעלי דבר כזה יכול לקרות.

הדבר שהכי קשה לי הוא שהיא לא מיניקה אבל אני משתדלת שלא לשפוט וגם כשזה כל כך קרוב אליי משתדלת שלא ללחוץ.

אין סיבה ללחוץ.

כי אין לה חלב! הוא לא יוצא...

כשסבתא של בעלי אומרת לה הנה לאימא במשרה מלאה היה חלב בלי בעיות ויש לה חזה קטן אז איך יכול להיות שלך אין אני שוב ושוב מסבירה שגם לי היה קשה וגם אין קשר בין גודל חזה אלא רק לצריכה הראשונית של התינוק וכמובן לפטמה,הפטמה היא אולי החלק הכי חשוב בציצי גם אם הוא גדול וגם אם הוא קטן.היא צריכה להיות מספיק בולטת בשביל שהתינוק יוכל לעטוף אותה עם פיו ולהפעיל את אפקט המציצה ויעורר ע"י כך את בלוטות החלב רק ע"י אפקט המציצה בלבד!

אני יודעת שהיא רצתה ואני מבינה שהיא רצתה אבל אם אין אז אין.

הרבה ילדים היום גדלים על סימילק וכולם גדלים יפה.

מה שכן המלצתי שאם לא ציצי אז הרבה ידיים וכמה שיותר,הרבה חום ואהבה זה אף פעם לא הזיק לילד ולא (!!) הוא לא יהיה מפונק כי ההורים שלו/סבים שלו/סבתות שלו ירימו אותו על הידיים ויחבקו אותו באהבה פיזית כי מילים לצערנו אנשים הוא עוד לא מבין.

בכל אופן,אני לא דואגת ואם זה מה שיוצא אז ככה צריך להיות כנראה העיקר שהילדה בריאה ושלמה והשאר...זה באמת דברים לא חשובים.

לא העזתי להרים את התינוקת,היה לי מאוד קשה.קוראים לה סופי (בבלוג שלי התינוקות מקבלים קרדיט וזוכים להיות שותפים עם שמם המלא).

שי-לי הסתובבה סביבה,רצתה ללטף והם נלחצו שמא תעשה להם משהו.זכותם.

נצבטתי כי הרגשתי ששמים את הילדה שלי במקום השני.צודקים.מבחינתם שי-לי היא מקום שני.

בזמן האחרון היא מדברת המון על זה שכשהיא תהיה קטנה אז היא תקח ציצי,תהיה עם חיתול,תמצוץ מוצץ ואני תוהה לעצמי איך מסבירים לילדה בת 3.5 שהחיים הולכים קדימה ולא אחורה?

נראה שבגיל 3.5 ההבנה נוחתת עליה מהר מידי,היא קולטת דברים מהר מידי ואני לא עומדת בקצב כי במקום להסביר לה בדרך יצירתית אני עושה אנלוגיה שעוד קצת זמן,עוד מעט יהיה לה גם כזה קטן והיא תוכל להחזיק,ללטף,לקלח ועזור לי כמה שהיא רק תרצה עד שהנשמה תצא לה ויימאס לה.

אז אני אומרת שעוד מעט ואני חושבת שעוד מעט אבל למען האמת העוד מעט הוא עוד רחוק כי בגללה אני בוחרת שהוא יהיה רחוק.

באחת הפעמים היום,אימא שלי סופי הסתבכה עם האוכל והצעתי לקחת את סופי לכמה דקות...

דפיקות הלב שלי הפחידו אותי,הרגשתי שונה במיוחד שאחרי שלקחתי אותה סופי התחילה לעשות תנועות של חוסר רצון מובהק להיות אצלי אז נעמדתי והתהלכתי איתה קצת אפשר לומר לזכותי שאימא מצויינת אני תמיד אהיה,היא נרגעה תוך שנייה ונרדמה עליי.

התרגלתי אליה ב-3 דקות האילו שהיא הייתה אצלי והלב שדפק הבהיר לי שיש לי את זה ואני יכולה.

אבל גם לרגע השארתי את שי-לי מאחור,קמתי מהספה ושי-לי אחרי,נגשה אליי ואני התכופפתי והראתי לה אותה במחשבה שיום אחד יהיה לה גם אחד/אחת כזאת או אחרת.

ב-3 דקות האילו שעיניי וליבי לא היו שייכים לשי-לי הרגשתי חסרת רגש,הרגשתי שזאת לא אני שם אלא אני המגוננת שם וזה לא עשה לי טוב.

אני רוצה להיות אימא טובה עד הסוף ולא אימא טובה עד לילד הבא.

אני כל כך מבולבלת.

ולמען האמת חזרתי בהרגשה נוראה מהם.לא בגללם ממש לא!

לראשונה בחיי אני מאחלת למישהו אחר שהוא לא אני להיות הורה מוצלח ומדהים כמוני ואפילו יותר טוב ממני אלא הרגשה של אין לי זמן אבל אני לא יכולה.

מן העולם שבין הגן עדן לגיהנום.

אם אלד עוד ילד כנראה שכולנו נשאב לגיהנום ואם נחכה קצת נשאר כמה זמן בעולם שבין ולאחר מכן יהיה לנו גן עדן.

המודע שם,השכל הפעם מנצח בגדול את הרגש והלב.

אני מרגישה שלמה לבינתיים,מחכה לרגע שארגיש שחסר לי בן אדם נוסף בחיים שהוא שלי ויאהב רק אותי ואולי אז אני אסגור עיניין.

שי-לי יכולה להיפרד מכל אחד בבית הזה בשלום כל עוד אני לצידה אבל כשאני צריכה ללכת זה נגמר רע ולא נעים.

בכי על גבי בכי בכל פעם כמעט.

אני צריכה לשמוח על זה שהילדה שלי מתקשה להיפרד ממני או שאני צריכה לתפוס מרחק? נראה לכם! בחיים לא!

אם אתפוס מרחק זה אומר שאני תופסת מרחק מהלב שלי,להבת החיים שלי,החיים שלי כרגע הוציאו אותי מהגיהנום של העבר שלי ושום מינוס/שיעמום/רגשות ומחשבות חולפות לא ישנו את זה.

הלהבה שלי תבער כל עוד היא בוחרת להישאר קרוב כשהיא תחליט רחוק אני אהיה שם כדי להסביר לעצמי שזה הזמן.הוא הגיע.

להחזיק ילד שהוא לא שלי זה פחד אימים ואם בשבילי זה פחד אימים אני לא רוצה לחשוב איך זה בשביל אימא שלו.