קודם כל אגיד בלי להשתחצן שאני נהגת מעולה.

המראות שלי מכוונות כמו שצריך,אין לי כמעט שדות מתים מהיכן שאני יושבת ואני תמיד מחפשת את האופנוען או השיכור שעל הכביש.

אני גם לא אסתיר שאני נוהגת מהר,אני לא יודעת מה זאת נהיגה רגועה ולכן המראות שלי מותאמות למקום הישיבה שלי ברכב ככה שכשאני נוהגת מהר אני לא אצטרך להזיז את העיניים ליותר משנייה כי המצב יכול להשתנות תוך שנייה.

בגלל העובדה שאני אוהבת מהירות אני תמיד מחפשת את האופנוען שבצדדים.

אני תמיד אומרת על עצמי שאין בי פחד,אני לא מפחדת אלא להיפך כשאני מאחורי ההגה אני נתונה כולי להגה אבל האופנוענים זאת אוכלוסייה שונה הם לא זהירים,הם לא מסתכלים במראות ויותר מכל הם עוקפים מימין!!! רכב שעוקף אותי מימין אני אראה אותו אבל אופנוע שעוקף אותי מימין מהשדה המת (ידוע שבימין יש יותר שדה מת מבשמאל) שלי אני בחיים לא אראה אותו.

אז היום בהיותי נוסעת בכביש 5 לכיוון הרצליה (קטע מעבר מצומת מורשה לכביש החוף) אני רוצה להשתלב בנתיב השמאלי ואני מאיצה,אני לא רואה אופנוען וברגע שאני מחליטה לקחת יוזמה כי הנהגת שלפני דופקת ברקסים בלי הפסקה אני מהר מאוד קולטת את האופנוען בשדה המת שלי מצד שמאל..לא ראיתי אותו בזמן האיתות,לא ראיתי אותו במרחק של כמה מטרים שיתנו לי מרחק מספיק לעקיפה בטוחה אבל כנראה האופנוען ששוב אין בו פחד בכלל מחליט שלא לשים לב אליי ופשוט האיץ ואז גם צופר לי.

אני זוכרת שבעלייה לכביש אני ראיתי אופנוען והוא עבר אותי כי בגלל זה לא עברתי נתיב אבל אחר כך כשהחלטתי לעבור כנראה הגיח אופנוען נוסף כי למרות שבזמן העקיפה הסתכלתי במראות ולמרות שיצאתי לעקיפה בטוחה מצאתי את עצמי מסכנת את האופנוען שבאמצע כביש מהיר צופר לי ומצביע עם שתי אצבעותיו על העיניים,אני מסתכלת עליו ומראה לו את אותה התנועה תוך שאני מצביעה עליו ואז מתוך עצבים וצעקות אני מאיצה ומתרחקת ממנו לרגע אבל מהר מאוד הוא משיג אותי (אז ככה הוא הגיע בלי ששמתי לב בכלל!) ומסתכל עליי במראה הצדדית באימא שלי שרציתי לצאת מהחלון ולדפוק לו איזה בוקס צרחתי בתוך האוטו כשהילדה יושבת מאחור "סע סע!!" וגם הראתי לו בתנועות שייסע כבר כי עוד שנייה אני עוצרת בצד ומעיפה אותו קיבינימט אז הוא נסע במהירות ומהר מאוד לא ראיתי אותו באופק.

באמת שנשארתי עצבנית לעוד כמה שעות,הפלאשבקים הופיעו לי ללא הרף וניסיתי לשחזר את הסיטואציה שקרתה שם.

האם אני לא הייתי בסדר? אולי הוא היה שם ובכלל לא שמתי לב כי הייתי עסוקה בעקיפה? 

ואז באו הייסורי מצפון ואחר כך באה ההארה כמו כל פעם שאני רואה אופנוען "משתולל" (עצוב שזאת הנהיגה הרגילה שלהם) ש"למה אני בתור נהגת רכב צריכה לחשוב עליו ועל עצמי?" ו"למה אני בתור נהגת רכב בכלל צריכה לחפש אותו בכביש ולחשב את הצעדים שלו,של הנהג רכב מצידי השמאלי והימני?" 

ו"למה אני בכלל צריכה להתחשב בחיות האילו שנוסעות על אופנוע וחושבת לעצמן 'לי זה לא יקרה!' למה?!"

אני כל פעם מחדש רוצה לעשות רישיון על אופנוע אבל גם כל פעם מחדש אומרת לעצמי שאסור,עד כאן! אני צריכה לשמור על עצמי ועל הילדה שלי.

אני צריכה לחיות.

כי כמו שאמרתי אני אוהבת מהירות,אני אוהבת לנסוע מהר ואני אוהבת להיות נהגת מעולה אבל אני גם חסרת פחד ואם אני חסרת הפחד אעלה על האופנוע כנראה שהסוף שלי יהיה מהיר מאוד כי הרכב אני יכולה לסמוך עליו אבל האופנוע לא יגן עלי מפני פגיעת ראש,לא יגן עליי מפני העפה קדימה ולא יגן עליי מפני נפילות חזקות וברכב אני יכולה לסמוך חלקית על הנהגים האחרים אבל באופנוע אין סיכוי שבעולם שאני אסמוך עליהם כי הם לא יראו אותי כשאני אעבור לידם.

מבחינת הנהג הממוצע,אופנוען הוא כלי קישוט על הכביש וזה מה שהכי מפחיד שלקישוטים שמים לב כשעוצרים אבל לא כשבתנועה.

היה היום יום כיף בסוף.

שי-לי לא הלכה לגן ואני רשמית מתחילה לעבוד ביום ראשון.

יום ראשון בבוקר,שי-לי בגן ואני לוקחת את עצמי ליום הראשון שלי בעבודה.

הפעם האשת ראיונות עבודה הייתה יותר הגיונית אני צריכה להתייצב בשעה 09:00 ולא ב 06:45 כמו שהיא אמרה פעם עבודה.

לא היה נראה לי הגיוני שאני צריכה להגיע לעבודה חדשה,כשאני לא יודעת מה מחכה לי עם תחילת המשמרת.זה אבסורד.

הוטרדתי מאוד מזה שאני צריכה להגיע בשעה כזאת כי אפילו את הבוס אני לא מכירה ולא ראיתי אותו בכלל אז איך אני אמורה להשתלב בעבודה.

כנראה תכננו לזרוק אותי כמו בעבודה הראשונה כי אני יודעת את העבודה אבל כמו בכל מקום גם במקום החדש למרות הניסיון שלי אני צריכה ללמוד את העבודה,זה לא עניין של מה בכך.

ניסיתי למצוא עבודה יותר קרוב לגן של שי-לי אבל לא מצאתי שום דבר שתואם את הציפיות שלי.

הקריטריונים:

*שעות נוספות

**שכר של מינימום 25

***משמרת ערב שתהיה חלק ממשמרת כפולה

המראיינת הבטיחה לי את כל הנ"ל אבל אני באמת מצפה להעלאה ואם לא יקרה אז אני כנראה אעזוב ואחפש משהו אחר למרות שלפי בדיקה שלי בתי קפה לא ששים לתת 25 לשעה ושלא נדבר על שעות נוספות.הם לא מעוניינים.

***שי-לי***

החלטתי לרשום את הקטנה להתעמלות.בעצם כבר כמה חודשים אני רוצה לקחת יוזמה אבל כל פעם צץ משהו אחר.

עכשיו אחרי החגים אני צריכה להתחיל לבדוק ולהתקשר למקומות.חייבת!

היא מאוד גמישה וכבר עכשיו עושה גלגולים כמו שצריך,מקפיצה את עצמה מעל ראשה ורוב הגלגולים שלה יוצאים ישרים ויפים.

טיפוס,אין בה פחד.

קפיצות,היא פשוט מקסימה.

שיווי משקל,אחד הדברים שיש לשי-לי זה שיווי משקל מצויין וגם בגלל זה הגלגולים שלה מאוזנים יותר ויותר עם הזמן,היא יודעת לזרוק את עצמה ישר.

עמידה על קצות האצבעות בקלילות.

ריצה שהשתפרה פלאים.

והכי חשוב,אין בה פחד!! היא לא מפחדת מכלום משהו שמזכיר לי לא מעט אותי.

אני זוכרת שתמיד רציתי ללכת לחוג קרקע,זה היה התחביב השני שרציתי לעצמי לאחר השחייה.

הייתי מסתכלת על הבנות שעשו פלקלקים באולם של הבית ספר והייתי מקנאה,מרוב שאימא ואבא לא היו בבית הם גם לא ידעו שאני יכולה.

גם לא שיתפתי יותר מידי כנראה שלא היה לי חשוב מספיק או שאני לא זוכרת אם ביקשתי או לא.

הייתי בחוג ריקוד אבל פרשתי מהר מאוד,לא מעניין.רקדתי טוב מאוד אבל לא מספיק בשביל להיות מאוהבת במקצוע.

הגמישות שלי הייתה אחד הדברים שרציתי לפתח אצלי אבל מהר מאוד איבדתי גם בזה עניין כי לא היה מישהו שידחוף אותי לנסות ולעשות.

זה נראה כאילו שאני מנסה להגשים חלום משל עצמי ושי-לי כל כך דומה לי,כפילה כל כך קטנה וצעירה שלי שאני פשוט חייבת לתת לה את הצ'אנס הזה.

אם היא לא תאהב,לא תהנה מזה אז סבבה נמצא תחביב אחר אבל אני חושבת שזה יכול להיות נהדר לאחת שכמוה שבשבילה לטפס זה כיף חיים אבל הסורגים בבית והקרקע שעליה היא תנחת אם לרגע תעזוב אותם לא באמת נועדו להיות התחביב שלה ולכן כשטיפוס יהפוך להיות משהו שהוא בסדר,במקום שהוא נועד לכך אני חושבת שהיא תאהב את זה מאוד שבמקום להגיד לה "תרדי" יגידו לה להיפך "תעלי" ויעודדו אותה.

כל עוד זה טרי וכל עוד היא לא וויתרה לעצמה אני מוכנה לתת את כל התמיכה.