למה אני צריכה להרגיש שאני לא בסדר?

אוקיי,אז הייתה לנו שיחה טעונה שהשפיעה עליי ממש רע ולכן החלטתי לקחת פסק זמן.

אז לקחתי פסק זמן מה קרה? מי מת כבר?

נפגשתי עם אחי והוא אמר שנבוא אליהם מחר אבל אמרתי שנראה,אני רוצה הפסקה!!

הפסקה.

הוא עשה פרצוף,נענע טיפה בראשו (תנועה שלא הייתי אמורה לראות או תנועה שדמיינתי מרוב שלקחתי את זה קשה),הסתובב והלך.

אוקיי,מותר לו לכעוס עליי שאני מתנהגת בילדותיות ולא מתמודדת עם זה כמו שצריך.

אבל משום מה,למרות כל המועקה אני פשוט לא מסוגלת לפתוח את הפצע הזה שוב בשום פנים ואופן לא.

היום היינו בגן שעשועים,שי-לי השתעממה מהר מאוד אז אחי זרק הערה שנעשה עוד אחד.

"אתה תטפל בו?"

"לא!!!"

"אז מתישהו נעשה עוד"

"מה? כשהיא תהיה בת 12?"

רציתי להגיד גם כשהיא תהיה בת 30 מצידי אני לא הולכת להפיל אותנו שוב.

עכשיו לא רק בעלי ואני על הפרק אלא גם שי-לי.

כן,זה נראה מאוד קל מהצד לגדל ילדים אבל הכוחות,הבזבוזים והכל מסביב לוקחים איתם מחיר כבד מאוד.

לחשוב שיהיה עוד ילד,להתחיל עם הטיטולים והכל מסביב את האמת זה לא באמת מה שהקשה אלא יותר התשומת לב הקשתה על כל המצב.

האם אני מוכנה לתת תשומת לב לעוד ילד?

האם אני מוכנה לחלק את עצמי לשלוש?

האם אני מוכנה להישאר בבית שנתיים וחצי?

על שתיים מתוך השלוש האילו אני עונה בוודאות לא אבל על השלישית אני פשוט תקועה ומרגישה שלילד השני לא תהיה את אותה האימא שהייתה לשי-לי.

כן,אני אוהב אותו (אותה גם בת יכולה להיות שוב) אבל לא כמו שאני אוהבת את שי-לי.

והפחד הכי גדול...יותר מכולם מה יקרה אם הילד השני יהיה אהוב יותר על ידי מאשר שי-לי? אני לא מוכנה לוותר על האהבה שלי לשי-לי.

אבל הילד השני לא יקבל את מה ששי-לי קיבלה זה בטוח.

לא תהיה לו אימא שתשב איתו שנתיים וחצי בבית (או אולי כן?) לא יודעת...

אם יהיה גן חינם/בית ספר חינם אז למה לא בעצם?

בכל אופן,התכנון הוא לחכות עד שיילך,להיניק כמה שיותר ומתי שלא תהיה ברירה (שזה בערך כשיתחיל ללכת) לשלוח לגן וכנראה גם לפגוע בהנקה.

כנראה שעם הילדה הראשונה למדתי שלא תמיד תשומת לב היא הדבר הכי טוב לילדים.

היא מאוד עקשנית,מרדנית ולומדת מהר שמבחינתי זה הדבר הכי טוב שיכלתי לתת לה למרות שזה פונה כנגדי אבל היום,לראות אותה נלחמת על מה שהיא רוצה ונגשת לאחד הילדים הגדולים בן השעשועים ואומרת לו שהיא רוצה להתנדנד קצת בקול בוגר הראה לי שאני עשיתי את הטוב ביותר בשביל הילדה שלי ואולי את הרע ביותר בשביל עצמי.

אבל מי אמר שבגידול ילדים צריך לחשוב על עצמך?

אני חושבת שאני בסדר גמור.

שבשביל בן אדם שאין לו יותר מידי כלים אני יודעת להשתמש במה שיש טוב מאוד.

לפני כמה שנים,כשלא עשיתי שום דבר עם עצמי הרגשתי כמו סמרטוט ושאני בורה.שהדבר היחיד שאני יודעת לעשות זה לגדל ילדים וזה הייעוד שלי.

אבל אני אימא,אימא עובדת,אימא לומדת ונראה לי שבהתאם לגיל שלי אני יכולה להסתכל אחורה ולהגיד שלעת עתה זה מספיק.אני לא צריכה יותר.

אז יש סוג של רשימת מטלות:

-למצוא לשי-לי גן

-למצוא עבודה

-להתחיל את הסמסטר ברגל ימין

-לסיים את הסמסטר עם שתי רגליים בחוץ

-לתת את כל כולי בעבודה

-לתת את כל כולי במשפחה

-ללמוד לסנן דברים

-להתחיל לחסוך לבית

-לחפש משכנתא משתלמת