כבר הרבה זמן לא נפל עליי סוג של "מבול של צרות" אני לא יכולה להצביע מה בדיוק גרם למה ומה קרה איפה.

אבל הכל התחיל מזה שהוסת האחרונה הייתה הנוראית מכולן,זה היה כואב ומלווה בתחושה מייסרת ולא נעימה.

כל דבר שעשיתי,בכל מקום שהייתי זה היה קשה ורציתי להיות בכל מקום אחר רק לא שם כשהייתי מגיעה הביתה הייתי נופלת מהרגליים העיקר לישון ולא משנה מה (מזל שזה היה ראש השנה ובעלי היה בבית).

התחושה הכללית הייתה זוועתית.

הייתי שקטה מהרגיל ושום דבר לא בא לי בטוב אפילו לא היציאה לשם ההשתכרות נגמרה באסון כי הייתי שקטה ולא שיתפתי פעולה בשיט.

אחר כך בא עניין החתונה,הפוסט האחרון.

זיכרונות לא נעימים.

הדובדבן שבקצפת זה הייתה השיחה עם אחי.

יצאנו לאכול קינוח אחרי ארוחת ערב,לא חשבתי שזה יהיה כל כך נורא למה בכלל ציפיתי לעזאזל?

הרי כל היומיים האחרונים היו זוועתיים למה שזה יהיה שונה?

שאלתי על אבא שלי והעניין התגלגל לנושא שאף אחד לא מדברת ומעלה יותר.

נראה היה שחזרתי 3.5 שנים אחורה,זה היה נוראי להיזכר ולראות את אחי הקטן חי בעולם הפנטזיות שלו ולא מבין מה בדיוק קרה.

הוא בעצם חי בהכחשה או שזה באמת מה שהוא זוכר,בכל זאת אני לא מצפה שיזכור משהו כי הוא בכלל לא היה שם.

הוא חשב שחתמתי ערבות לאבא שלי,שהועפתי מהבית כי באמת ובתמים חשבתי שאבא שלי ישלם לי כסף על זה שחתמתי לו ערבות או זה שעשיתי הכל כדי שהוא ייצא מהארץ.

כלומר,במילים מאוד עדינות (שלא היו כל כך עדינות באותו הרגע עם המצב המעורער שלי) הוא אמר שאבא שלי קנה אותנו!

כשניסיתי להסביר לו שאני לא רוצה את הכסף הזה שלו,שזה שאני צריכה אותו לא הופך את הצורך לרצון הוא התנהג כמו ילדון ואמר שכולם רוצים כסף.

ברור שכולם רוצים כסף אולי נשדוד בנק וזהו?!

תמים כל כך תמים.מזל שהוא לא היה פה.

הוא לא באמת יודע מה קרה בתקופה הנוראית ביותר בחיי.

שאני לא סומכת על ההורים שלי.

שאימא שהוא מכיר אני בכלל לא מכירה.

שהודעות בסגנון "בן אהוב שלי..." אני לא קיבלתי וכנראה גם לא אקבל כי היחסים בין אימא שלי לביני הרוסים.

אני לא מצפה ממנה למשהו באמת שלא.

היא עושה בשבילי משהו אחד וזה לשלם את הלימודים שלי ומעבר לזה בשבילי היא לא עושה כלום.

אמרתי לאחי שאם לא שי-לי כנראה שעד היום לא היינו בכלל בקשר שאני לא צריכה להיות בקשר עם אישה שוויתרה עליי בכזו קלות.

הדברים האילו העלו בי הרבה פלאשבקים מהתקופה הזו,מכל החיים,אימא שלי לא רצתה אותי ואת זה אבא שלי סיפר לי כשהיה שיכור.

לא נתתי לזה חשיבות כי זה לא באמת עניין אותי אבל אחרי שהתחלתי לחשוב על כך המצב,הפסקתי לכעוס ולנטור טינה הבנתי גם מאיפה בא היחס המשפיל הזה,הוויתור עליי ועל הילדה שלי.

יכול להיות שהגיע לי כל היחס הזה כי בכל זאת היא לא רצתה אותי אז זה לא משנה כל כך מה היה קורה "אם".

בעלי אומר לי שאני לא יודעת לסנן,שאני לוקחת הכל ללב ולא מסוגלת.

זה העניין שמהבחינה הזו המצב שלי הוא פשוט על הפנים,אני באמת לא יודעת לסנן דברים כאילו.

בכיתי אז,בכיתי עכשיו ואני אבכה עוד בעתיד.

אימא שלי חזרה מחו"ל אבל השיחה שהייתה ערב לפני כן עשתה את שלה.

לא רציתי לראות אותה וכנראה שלא נתראה בזמן הקרוב עד שהזיכרונות מהעבר יעברו.

אני שוב לא מסוגלת להביט לה בעיניים.

אתמול נסעתי עם שי-לי ואחי למיני לונה-פארק.

ראיתי זוג צעיר,בתחילת שנות ה-20 לחייהם עם תינוקת.

זה נראה טוב אבל לא הצלחתי למנוע מעצמי לחשוב איך זה קרה.

לרגע חשבתי מה גרם להם להביא ילדה לעולם בגיל כל כך צעיר ואז הורדתי את עיניי מטה,הסתכלתי על התיק ורוד כחול שאנחנו מסתובבות איתו וראיתי את השם שי-לי קורץ לי מאי שם בשילוב חיוך מתוק ואז נזכרתי "הי זאת אני" ואז ראיתי מה אחרים רואים בי צעירה,עם ילדה בת 3+ שצועקת לה "אימא" זה נראה כמו חלום אבל זה ממש לא.זה שלי,החלום שלי.

אז שפטתי ונשפטתי וגם הבנתי שמאוד קל לשפוט אחרים למרות שנמצאים באותה הסירה,מאוד קל לשפוט ולתהות מה קרה שם.

האם בטעות,האם מתוכנן,האם נשואים והאם לא.

הרבה שאלות מתערבבות עד שמוצאת את עצמי בוהה ללא כוונה תחילה.

אז אני מסתכלת על הקרוסלה המסתובבת ורואה שהיא לקראת עצירה,קופצת על רגליי ואומרת "יאללה ה-2 שלי נגמרו הגיע הזמן לחזור להיות אימא" הולכת להוציא את הקטנה וגאה במה שיש לי.זה שלי ורק שלי.

ושילכו לעזאזל השופטים והנשפטים על מה ששלי,שאני גרמתי לעצמי אני אשלם גם אם מישהו אחר הבטיח לי לשלם ולעזור.

הסתדרנו עד עכשיו אנחנו נסתדר גם מחר.

מקווה שעוד מעט נתחיל לתכנן את ההבא,להיות גאים עד הסוף