כשאני נזכרת בזה ממלאה אותי מועקה קשה.

באמת שהיה לי קשה אבל עד היום,עד עכשיו,לא באמת הבנתי עד כמה רק אחרי שנהיה לי קשה לנשום.

התמלאתי קדרות פתאומית והכל בא לי כפלאשבק רע מאוד.

זה היה אמור להיות היום שלנו,היום הכי שמח שיכל להיות ודווקא כשהכל נראה טוב זה באמת נגמר ברע.

היינו אז בני 19.5 ו-20.5 הוא ואני נגד כל העולם.

זה התחיל מההודעה הרשמית על הנישואים,לא באמת היינו צריכים להסביר את הסיבות לנישואים וגם לא רצינו להסביר אותם אבל אגיד רק שהזוגיות שלנו לא הייתה אמורה להתפתח לשם אחרי שנה וחצי אלא הייתה צריכה ללכת לפי הסדר.

טיול לחו"ל,לימודים,קריירה,בית ורק אז משפחה למרות שהחלום הגדול שלי מאז ומתמיד היה להתחתן צעירה ולהביא ילדים בעודי צעירה אבל הכיוון של הנישואים לא היה אמור להוביל לזה בכלל.

הנישואים בראש ובראשונה (מעבר לקפיצת מדרגה משמעותית בחיינו שאז לא ידענו עד כמה היא באמת תהיה משמעותית) היו לשיחרור מוקדם של בעלי מהצבא,רק בגלל זה החלטנו.

כנראה הוא מאוד סבל אם הוא היה מוכן לקפוץ לכזה שלב אבל מהר מאוד השלב הזה הפך ל"נו,על מי אנחנו עובדים בואי נהיה נשואים וזהו אנחנו גם ככה בזוגיות" וככה זה התפתח.

מגורים ביחד שהתחילו הרבה לפני ואחרי שנה וחצי התפתחו הכיוונים להקמת משפחה קטנה (אבל זה בהמשך).

כשאמרנו לחברים שאנחנו מתחתנים הרבה היו בשוק והביעו חוסר תמיכה מוחלט והחלק היותר קרוב התחלקו גם הם האילו היו אדישים ואמרו סבבה והאחרים ניסו להניע אותנו מההחלטה הזו בטענה שאנחנו הורסים לעצמנו את החיים.

רק להבהיר שמבחינת שנינו לכתובה הזו,לעמידה מתחת לחופה אין כל משמעות בזוגיות שלנו,הרגשנו נשואים לפני והרגשנו את זה אחרי.

אני זוכרת את ההכנות לחתונה,את הקושי שלי להתמודד עם הכל ואת הביטול של הקייטרינג ביום של החתונה,היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה.

אימא שלי טסה לאבא שלי באותו שבוע אחרי שאני אמרתי לה שיהיה בסדר אבל רק היום זה היכה בי,אני לא הייתי בסדר.

פתאום קפץ לי,בלי שום רגשות כעס ואכזבה שאם אימא שלי הייתה ביום החתונה שלי (שהייתי מסתכלת עליו אחרת אם הייתי יודעת שזה יהיה היום החתונה היחיד שלי) הכל היה מסתדר הרבה יותר טוב וכל הלחץ של האירגון לא היה אסון נוראי.

המחברת הזאת,של האירגונים לחתונה נפלה משום מקום מן מקום כואב שאני רוצה להדחיק לעולמי עולמים,שאני לא רוצה לדעת מה קרה באותו החודש של השנה.

אני יודעת שאנחנו נשואים ואני יודעים שאנחנו מנהלים משק משותף ואני גם יודעת שעמדנו תחת החופה אבל את הערב של אותו היום ה-17.5.2007 אני פשוט לא רוצה לזכור!

שום דבר לא הלך כמו שצריך ביום הזה.כלום.

אבל האנשים הגיעו וגם הייתה מוזיקה טובה אבל אני עדיין זוכרת אותו כזוועתי!

כשהיינו בני 20 ו-21 התגבשה ההחלטה הכי חשובה בחיים שלנו עד כה.

להביא ילדה לעולם.

מה באמת גרם לי ללכת על זה,מה באמת רציתי אז ומה אני רוצה עכשיו?

המחברת ההיא,שכתבתי לפני כמעט 5 שנים הראתה לי את הקושי שהיה לי באירגון החתונה שלי ועכשיו כשאני חושבת על זה,איך באמת הצלחתי להתמודד עם ההחלטה להביא ילד לעולם? איך לקחתי על עצמי כזו אחריות מתוך מחשבה תחילה ולא כי זה קרה בטעות.

אני לא יודעת.

כשסיפרנו לחברים הם היו בשוק ונענעו עם הראש לכך שאנחנו טיפשים.אולי באמת אנחנו טיפשים ואולי גם לו כמו שבעלי אומר "את זה שנים יגידו"

אבל גם כאן,הרגשתי שזה אנחנו נגד העולם ועכשיו כשלחשוב על זה ולהיזכר בזה,זה כל כך כואב לדעת את זה.

אחד מהחברים הקרובים אלינו הציע לבת זוגתו נישואין.

התמיכה שהם קיבלו (הם בני 25 ו-23) גרמה לי לקנא,למה הם הוא והיא קיבלו יותר תמיכה מאיתנו?

האם אנחנו לא חברים שלהם? לא הגיע לנו טיפת התמיכה שהיינו צריכים?

איך בדיוק הגיל תמיד משחק תפקיד בכל מקום?

קשה לי,כל כך קשה לי להשלים עם זה שלי היה קשה אבל לאחרים הקרובים לי מכל הולך להיות קל.

כי אני עברתי את זה ואני אשתדל לעזור איך שאוכל.