אני יושבת במטבח המשותף לכולנו (אולי זה באמת כיף לגור עם המשפחה ולא רק בגלל השכר הגבוה שדורשת היום דירה אלא כי זה פשוט כיף),מנסה ללמוד ואני מצליחה שלא תחשבו שלא.

לרגע אני לוקחת הפסקה,זורקת את העיפרון על הדף ונושמת עמוק.הראש נזרק אחורה ואני מסתכלת סביבי...

פתאום אני בוחנת כל פינה שנמצאת אי שם מעל לראשי,מטחנת (יש מילה כזו?!) בשר מאי שם רחוק כשעוד לא נולדתי,טוחן אגוזים מתכתי ולידו אחד כזה מעץ והכל ידני (!!).

קומקום מתכתי כבד,קומקום (לא זוכרת איך קוראים לחומר הזה בעברית) אבל אפשר לראות את השינוי בשנים.

אחר כך קופסאות יפות של חליטות תה,אחת אחרי השנייה.

ופתאום אני מחייכת לעצמי ונזכרת בתקופה ההיא מלפני כמה שנים טובות,אולי 5 ואפילו יותר כשרק הוא ואני הכרנו.

הייתי מגיעה אליהם ומתחבאת במשך חצי שנה,כנראה שעד שלא הייתי בטוחה בקשר שלי איתו לא הייתי מוכנה להיחשף יותר מידי (מיותר להגיד שעכשיו אני יותר מידי נחשפת בפניה ) אבל אחרי הפעם הראשונה הבנתי שזה לכמה שנים טובות והגיע הזמן.

הייתי מגיעה אליהם ובאופן קבוע הייתי שותה תה,בהתחלה כל כך סבלתי מהחליטות האילו,כל כך סבלתי כי הן היו מרות לי מאוד.

בפעם הראשונה שבקשתי מחמותי סוכר היא בהתה בי כאילו ונפלתי מהירח,קבלתי סוכר משנת 2000 נראה לי שלא נגעה בו כפית כבר שנה אולי והיא התנצלה בפני ואמרה שוב ושוב שבבית הזה לא שותים עם סוכר.הפנמתי וגם הובכתי.

הבנתי את הרמז והפסקתי לבקש ממנה סוכר אלא רק מבעלי שיביא לי (נו מה?! היא עשתה לי התקף חרדה לכל החיים).

עכשיו כשאני מסתכלת על הדברים האילו,זה נראה כמו מובן מאליו לשתות חליטות,שקיות מבחינתי נחשבות לצבע בלבד ואני אפילו לא מסוגלת לשתות תה בעבודה אלא מחכה לכוס תה שלי שמחכה בבית (במקרה ובא לי תה),הסוכר נועד מעכשיו רק לאפייה וכמצרך שאם יבואו אורחים אז יהיה מה לתת להם אם הם שותים סוכר ולא מעט מהם שותים.

המשפחה הזאת,שפעם לפני כמה שנים בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שהם יצילו אותי,נכנסו לי ללב ושינו אותי ואותו.

הם עוזרים לי המון,דואגים לי,מתעניינים בי,רוצים לשמוע ולדבר.

מבקשים,מעודדים ותומכים ללא תנאים ותמורה.

זאת פשוט משפחה שכל אחד היה רוצה,אני זכיתי באמת שזכיתי כי לא כולן זוכות לקבל חמות כמו שיש לי.

אם הן (חמותי וסבתא של בעלי) רואות שקשה לי ושאני סובלת הן עוזרות ותולות בשבילי את הכביסה,מקפלות אותה בשבילי ומנקות אחרי את השולחן אם צריך.

אמנם חמותי מתלוננת על זה מידי פעם אבל מחיבה ושאולי יום אחד אני אבין אבל בתכלס היא לא מבינה (או לא יודעת) שאף פעם לא היו לי הדברים הקטנים האילו.שמישהו ינקה אחרי את השולחן,שישאל אם אפשר לפנות וכו'...

בפעם הראשונה (וגם סיפרתי עליה) שחמותי הציעה לפנות לי את השולחן הסתכלתי עליה בהלם,לא הבנתי מאיפה זה אבל לאט לאט הכל מחלחל ולאט לאט אני קולטת שזה מה שצריך להיות וזה בעצם אני עצמי עושה עם הילדה שלי.

אני אפנה אחריה ואנקה אחריה ואני לא מצפה לרגע שהיא תעשה את זה.היא צריכה לדעת שעושים את זה אצל אחרים אבל בבית היא יכולה להתפנק עליי ולסמוך עליי שאני אהיה כאן לנקות אחריה הכל.

סבתא של בעלי מקטרת על זה ומתלוננת שהילדה מפונקת ולא יודעת לסדר אחרי עצמה אז לא פעם אמרתי לה שכשאני לא נמצאת היא יכולה להגיד ולבקש משי-לי מה שבא לה אבל כשאני בבית אני אעשה מה שבא לי ואיך שבא לי ולא רוצה שהיא תמרה את פי או אני לא רוצה להגיע למצב שהיא אומרת משהו אחד ואני משהו אחר.

ברור שיש לה גישת חינוך שונה וזה מקובל עליי כי העזרה שלה (אחרי 3 שנים הבנתי את זה כן??) שווה כל סבל והאכלה עצמית מצידי.

היא נמצאת איתה כל כך הרבה שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה,אני כל כך שמחה שהיא פה שהיא כבר הפכה להיות חלק ממני.

בכל אופן,הרגשתי צורך.