אני עוד אבוא,אני עוד אהיה ואני עוד אכתוב מידי פעם אבל לא כמו פעם.

כאן בעצם נמצאות התקופות הטובות ביותר בחיי ואילו שהגרועות ביותר,אולי הגיע הזמן לפתוח דף חדש.

שונה.

אני כבר לא אימא במשרה מלאה (למרות שאני מאוד משתדלת להיות אימא ב-3/4 משרה),אני עובדת,לומדת וגם מנסה להיות עם חיים אישיים בו זמנית.

במדינה הזאת מאוד קשה להיות הכל,ברגע שיוצאים לשוק העבודה קשה לצאת ממנו נשאבים אליו יותר ויותר כי תמיד רוצים יותר ויותר.כסף.

אצלי מניעי הכסף הם כמובן שונים לאילו שהם בני גילי אבל הם בכל זאת מניעים.

לספק לה את הכל,לתת לה את הכל.

התשומת לב לעצמי הפכה להיות בעל פה ולא בכתב,אני מדברת על זה.לא שומרת בעצמי ומנסה לפתור את זה בקול ולא בלב.

זה טוב,זה דף חדש.

יש אנשים שאני סומכת עליהם ואחד מהם הוא בעלי,דברתי איתו על לא מעט דברים שמטרידים אותי שאם לא הייתי יוצאת לשוק העבודה כנראה שלא היה לי את האומץ לדבר איתו עליהם.

מחשבות כמוסות ונסתרות.

שי-לי בת 3,כל כך גדולה וכל כך פטפטנית.

אני באמת לא רוצה להתנתק אבל החיים שלי סוחפים אותי ואני אחריהם מנסה לתפוס אותם.

זה קשה.

כל דקה מזמני הפנוי מוקדשת ללימודים,כל דקה מזמני הלא פנוי והלא תעסוקתי מוקדשת לשי-לי/בעלי.

הכל כמו מתוכנן,כמו שצריך.

אני באמת נמצאת אי שם על הדרך ומשום מה אני גאה בזה.

זו לא פרידה,זו מן אזהרה אם אני לא פה סימן שאני אי שם