יצאתי עם החבר'ה מהעבודה.סטלנים אחד אחד כייפים אחד אחד.

ביומיים האחרונים אני שקועה בדאון רציני ואני מרגישה או לפחות הרגשתי שאם לא אוציא את זה החוצה כנראה שאמשיך לשקוע.

אולי דברתי עם האנשים הלא נכונים ואולי דברתי דווקא עם אילו,היחידים שכן יכולים לעזור לי.

אחרי 24 שנים נכנסתי לשוק העבודה ברצינות,אני עובדת מן המניין אבל השוק שקבלתי לפנים לא חשבתי שיגיע עד אליי.

כשהתחלתי את העבודה הייתי לחוצה,טמפון שכזה,קרה.

מבט שלי היה מפחיד,ההתנהגות שלי הייתה מפחידה ובכלל לא תקשרתי עם אף אחד.

אני ורק אני.

עם הזמן התחלתי להפתח,הבנתי שבמקום שאני נמצאת בו אני חייבת להיות מעל,להיות הטובה ביותר בשביל להצליח.

ועכשיו? עכשיו אני מרגישה שאני שם וכל כך טוב שם למעלה שהירידה ביומיים האחרונים הייתה קשה.

הנפילה הזאת שפשוט לא הצלחתי לקום ממנה.

אני אומרת לעצמי זה רע,אני מלקה את עצמי שזה לא טוב.

אני עובדת בסביבה צעירה,רווקים ורווקות מזדיינים ומדיינות עוברים לי מול העיניים וגם נשארים שם תמיד.

זה מחרפן.

אני לא רווקה ואני גם לא מזדיינת עם כל אחד.יש לי את האחד שלי שאני אוהבת.

אבל לראות אותם,כל כך חופשיים,כל כך זורמים וכל כך סטלנים גורם לי להסתכל על החיים שלי ולקבל פיק ברכיים.

לעזאזל,הילדים האילו הם בגיל שלי ואני קוראת להם ילדים.אני אימא! אני אימא!!

ואני,אני אישה של מישהו! אישה של מישהו!!

אסור לי להסתכל,אסור לי לדבר ואסור לי לפלרטט.אסור לי!!

אני מרביצה,אני שורטת ואני קורעת את עצמי לגזרים כי אסור לי.

אני אומרת לעצמי כל פעם מחדש הדשא של השכן ירוק יותר,פשוט ככה חיי הרווקות נראים זוהרים ובשבילם? מה הם חושבים על זה?

הוא אמר לי שאני צריכה להשתחרר,שאני צריכה להיפתח ולהכיר את עצמי.

מותר לי לפלרטט,מותר לי לשחק ומותר לי לדבר.מותר לי הכל עד גבול הטעם הטוב.

איפה זה גבול הטעם הטוב? איפה זה נחשב אסור?

ואז זה הכה בי,אני כל כך אבל כל כך תמימה.

אין בי שום טיפה של ניסיון בחיים הבוגרים,בחיים של הגדולים.

אני אימא טובה ואפילו מצויינת אבל אני לא יודעת להיות אישה חופשייה בשביל עצמי.

אני לא יודעת מזה להפסיק להיות מתוחה ואשת ברזל.אני לא יודעת מתי להפסיק ולעשות נשימה בשביל עצמי.

אני אומרת לעצמי שאני נשואה,אני אומרת לעצמי שאני אימא ושאסור לי.אבל מה אסור לי?

אסור לי לדבר?

אסור לי להתחבק? 

אסור לי להסתכל?

מה,מה אסור לי?

מבחינתי,אם הייתי צריכה לשפוט את עצמי אסור לי הכל.הכל אסור לי.

אבל כשאני מסתכלת על הצעירים של היום,על החיים של היום,על המאה של היום כל מה שאסור לי בעצם מותר לי.

אסור לי להזדיין עם אחד שהוא לא אישי יחידי,אסור לי להתנשק עם אחר שהוא לא אישי יחידי אבל כן מותר לי לפנטז.

לחשוב ולהרגיש אישה מושכת.

"את נראית מאוד טוב" 

"את יודעת לבטא את המיניות שלך גם אם לא במודע"

איך הגעת לזה לעזאזל? איך?

אני אפילו לא שמה לב שהמיניות שלי מתבטא.

אני אוהבת תשומת לב ועכשיו כשאני מקבלת יותר מידי ממנה אני פשוט בשוק.בהלם.

בעבודה מתחילים איתי מימין ומשמאל ואני לא יודעת מה לעשות עם זה,איך מסרבים יפה? איך אומרים לא יפה?

איך ממשיכים ואיך מתמודדים?

אני רוצה לטיפ-טיפה את הרווקות שלי בחזרה אבל רק לכמה שעות.

אבל הכמה שעות האילו כרוכות בלעזוב חיים שלמים.זה שווה את זה? לא!!! חד משמעית לא!!!

אז אני מסתכלת ולאט לאט מפנימה שהתמימות שלי לא נעלמה לשום מקום ויש לי עוד הרבה מה ללמוד על עולם הבוגרים והמבוגרים.

שזיון היום הוא לא משמעותי כמו פעם ושילדים היום הם בגדר חובה ושהנישואים לא שווים כלום.

אני רק מקווה שהסוף שלי יהיה טוב.שלא אתחיל לסבול בנישואים שלי ואתחיל להבין שהחיים של הבחוץ לא משתווים לחיים שבפנים.

אז כן,אני כוסית ויפה אז מה?

האם שווה לחיות את הרווקות ולאבד את אהבת חיי?

יש לי ילדה!

יש לי בעל!

מה עוד חסר לי?

ריגוש? חיי סקס פוריים? למה לא עשיתי את זה לפני זה???

רק אלוהים יודע.רק הוא (או מתישהו אני אבין גם)

כל כך מבולבלת,אני לא רגילה לכזאת תשומת לב ועכשיו אני לא יודעת איך לאכול אותה.

אני כוסית ואני יפה אבל ממש לא מודעת לזה.

אבל ככה הוא אמר,שאני יפה עם תחת סקסי לא מהעולם הזה.

ככה הם אומרים.

המבטים שלהם,זה מפחיד!

אותם המבטים שבעלי זורק לי אבל לו מותר ולהם לא.

איך אוכלים את זה? איך שותים את זה? לא יודעת...