שי-לי.

הכל בחיים שלי מתחיל ונגמר בשי-לי.

כל דבר שאני עושה,חושבת,מתכננת ובונה הוא למען שי-לי (לפחות כרגע.עוד כמה שנים אף אחד לא יודע מה יהיה).

מאז ששי-לי נולדה הכל הוקדם אצלה בכמה חודשים טובים.

היא התחילה לזחול גחון מוקדם,לרדת ולטפס על המזרן מוקדם,נעמדה על 6 מוקדם,נעמדה על 2 מוקדם התחילה ללכת כממוצע.

שיניים יצאו לה מאוד מוקדם.

לא סבלה מגזים כי ממש אבל ממש לא הזדקקנו לכל השטויות האילו שמרגיעות את הגזים וגם לא לתנוחות מוזרות (כמו נמר על עץ שהאימהות בטוח שמעו עליה) בעצם התקופה של הבכי ואין מה לעשות יש המון המון המון בכי בתקופה הראשונה הפיתרון שלי לבעיה (ולא היה אכפת לי למה היא בוכה) זה הרבה אפילו המון ידיים וציצי,ציצי,ציצי.בכל הזדמנות אפשרית שהייתה לי הייתי מרימה על הידיים,מרדימה על הידיים ונותנת לה לישון עליי,משכיבה על עצמי בלילות וכו'...ורוב הזמן הייתי נותנת ציצי גם כמוצץ,גם כאוכל,גם כנחמה,גם כמגע וגם כאהבה.

הייתי מכנה את עצמי "שד מהלך" בתקופה הראשונה של חייה (בערך 3 חודשים ראשונים) שי-לי הייתה על הידיים שלי ורק שלי,הייתי מורידה אותה להחלפות ולמשחקים משותפים,היא הייתה צמודה אליי כמו מסטיק לנעל (סליחה על הדימוי) קשה היה להפקיד בינינו וכל מי שניסה (אבא שלי המפגר בשיטות החינוך שלו) לא הצליח!

כן ניסיתי לעשות מה שהוא המליץ לי אבל מהר מאוד זנחתי את השיטה וחזרתי לידיים.היה לי טוב ככה ולא היה אכפת לי ששי-לי פיזית עליי 24/7.

#כיום אני רואה את התוצאות-יש לי סנגורית לא מהעולם הזה בבית והיא אוהבת אותי כמו שמעולם לא אהבו אותי וגם אוהבת אותי יותר מכולם#

שלב המרד של שי-לי התחיל מאוד לאט,זה התחיל מקצת עקשנות אחר כך עבר לרקיעות רגליים,אחר כך לצעקות ולבסוף למכות.

שי-לי כבר בת 3 (סיפור שבוע היום הולדת של שי-לי מתישהו כשכל העבודות/מבחנים יסתיימו כבר!) וככל שהגיל שלה עולה ככה מספר העונשים ביום גודל,הרמות הקול מצידי,החוצפה שלה והמרדנות שלה מרקיעות שחקים ואת האמת זה לא קל בכלל.

להרים את הקול בלי להרגיש רע,להעניש בלי להתחרט אחרי שנייה,לנסות לשמור על גובה העיניים,לחבק אחרי ענישה ולהראות שהלקח הובהר ואימא כבר לא כועסת,להחרים משחקים שמתפזרים והיא מסרבת לאסוף אותם כשאני עוזרת לה.

הפינוק הזה של כל העולם יורד על ברכיו בשבילה..אימא פה.אימא תמיד פה לעזור ולא לעשות במקומך-זה מה שאני מנסה להבהיר לה.

הענישה...זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי.

הכנתי את עצמי נפשית,באמת.אבל זה בכל זאת קשה!!

להרחיק אותה ממני בזמן שאני רוצה אותה קרוב,להראות לה שנפגעתי-התאכזבתי או שאני כועסת זה קשה.לכעוס עליה זה קשה!

להרים את הקול בלי להישמע תוקפנית מידי או עצבנית מידי.קשה!

להגיד לה שהיא לא בסדר,לסרב לה ולהתעקש על זה.

והכל מסתכם בעצם למילה אחת -חינוך- לתת לה חינוך נוקשה ולא נוקשה.לדעת היכן לשים את הגבולות.

אני יכולה מעצבים לחטוף למה משהו מהיד ולהרחיק את זה ממנה כי היא לא מתנהגת יפה עם הפריט.

אני לא מרביצה! בשום פנים ואופן לא מרביצה וכשיש הצעות "מגונות" שכאילו מצד בעלי (לא רק הוא חונך על חינוך מכה) אני שוללת וכועסת "אם תרים עליה יד אי פעם גם אם זאת הפלקה הכי קטנה על היד אני אכה אותך למוות" אני רצינית.מאוד רצינית!

זה קשה להיות הורה רע וגם הורה טוב בו זמנית.

בזמן האחרון המקלחת הפכה להיות עניין קשה מאוד.היא אומרת "לא" אוטומטי למקלחת.

אז נכנסים בכוח,מדליקים את המים ומאיימים במקלחת עם בגדים ואז הבכי והמשפט הרגיל "לא ככה".

בימים האחרונים היא אומרת לא ככה ואני מוציאה אותה ואז היא גם מורדת אחרי אז אני לוקחת אותה שוב וככה כמה פעמים.

מרגישה התעללות.

אם שי-לי הייתה בן כנראה שלא הייתי מתעקשת כל כך על מקלחת אבל היא לא.ההיגיינה אצל בנות היא כל כך חשובה!

גידול ילד זה לא עניין של מה בכך.פשוט לא!

זה קשה,זה מתיש וזה הרבה מריבות עם עצמך הטוב לבין עצמך הרע.

אנחנו גרים עם החמים,מבחינת חמי ענישה (למרות שהוא בטוח העניש את הילדים שלו כן?) היא לא דרך,בכי הוא לא טבעי.

כל פעם ששי-לי פורצת בבכי כשהיא איתם הוא סותם לה את הפה עם מתנות,הוא לא יודע להרגיע אותה במגע,חיבוק ודיבורים.ישר מתנות.

אם לחשוב על זה,שי-לי נרגעת רק אצלי ללא השיחודים האילו של שוקולדים,סוכריות ומתנות למיניהן.

אני מפנקת אותה ואפשר להגיד שיותר מידי עם כל השטויות שילדים אוכלים אבל לא ברגעים של בכי וחולשה ממש לא.אני מתמודדת עם זה כמו שאימא צריכה.

לרוב אני עוטפת אותה בחיבוק אוהב ומלטפת לה את הגב העליון,לפעמים אני מערסלת אותה ומדברת אליה ברוגע,לפעמים אני לא מרימה אותה ולא כלום יורדת לגובה שלה ומנסה להרגיע אותה ולהסביר לה מה קרה ואיך,כשהיא נופלת אני צוחקת כי לא כל נפילה היא כואבת.

כששי-לי נופלת ליד משפחה/חברים ואף אחד לא שם לב אלא רק אני,ואני נמצאת באמצע שיחה כי שי-לי לא כל הזמן דבוקה לי לטוסיק אני יכולה להתחיל לצחוק משום מקום וסתם ככה,אנשים מסתכלים עליי ואז מסתכלים לאן שאני מסתכלת ומבינים למה.שי-לי נפלה.

כששי-לי נופלת היא ישר מחפשת אותי,אני יודעת את זה בגלל זה עם כל נפילה שלה אני משתדלת שהיא תקבל את הפנים הצוחקות והמחייכות שלי ושתבין שליפול זה לא נורא ושצריך לצחוק על זה אם אפשר.

בכל אופן,לא קל לגור בבית שבו החמים מנסים לא להתערב אבל מתערבים.

כשחשבנו איך להעניש את שי-לי בהתחלה נקטנו בעמדה אחת ואחר כך עברנו לאחרת-סוג של פינה.

אז סתם דיברנו על זה במטבח ולא בחדר שלנו וחמותי באה ביציאה "אבא לא אוהב כששי-לי בוכה.זה מעציב/מעצבן אותו" אז בעלי ואני מסתכלים עליה ואומרים שאין מה לעשות.

אני גם אמרתי לחמותי שאם לא נעצור את זה עכשיו המכות האילו יופנו כלפיה בסופו של דבר וזה לא יהיה נעים בכלל.

כבר היא מתחילה להניף ידיים לכיוונם ולהתנהג לא יפה.

זה קשה.מאוד קשה!

יהיה טוב...