"רוצח!" צעקה האישה בקול היסטרי.
הסטתי את מבטי במהירות למרקע הטלוויזיה.
"מותק, תנמיכי את זה בבקשה," התחננתי.
"אבל אבא! אני אוהבת את זה!" בכתה.
נאנחתי. אי אפשר להתנגד לבת שלך, למרות החשש המנקר בלי-סוף בראשך כאשר אתה מנסה לחשוב על עתיד ילדיך, המבלים את זמנם בצפייה בטלוויזיה בסרטים אלימים.
"סיימת כבר את השיעורים שלך?" שאלתי. היא לא ענתה תשובה ברורה, אלא רק נהמה קלות וגלגלה את עיניה כלפי מעלה, כיאה לנוער המתבגר למוד-הסבל, אבל אני כבר ידעתי מה זה אומר.
"ג'יל, לכי להכין את השיעורים שלך." אמרתי. היא הסיטה את מבטה מהטלוויזיה ותקעה בי מבט מזוגג. השבתי לה מבט נחוש. היא גלגלה את עיניה פעם נוספת, קמה מהספה והלכה לחדרה בקצה המסדרון, טורקת את הדלת. עכשיו היה תורי לגלגל את עיניי.
ניגשתי למטבח ופתחתי את המקרר, שבירך אותי בהדלקת-האור וברעש הקירור הבלתי-פוסק. הוצאתי בקבוק בירה, וסגרתי את דלת המקרר. הפתק מאנג'לה היה ממוגנט לדלת, והיה כתוב בכתב ידה המסולסל:
'הטיסה הוקדמה. מצטערת שלא חיכיתי. באהבה, אנג'לה.'
בתנועת יד חלקה הורדתי את הפתק וקראתי אותו שוב ושוב. נאנחתי.
"ג'יל?", צעקתי לחלל החדר. נשמעה חריקת דלת ולאחר מכן טריקה.
"מה?", ענתה לי באדישות בעודה נכנסת אל המטבח.
"ראית את אמא יוצאת?"
"לא"
"את בטוחה?"
"כן," היא ענתה ומצמצה לעברי, "אני בטוחה. וחשבתי שהבטחת לאמא שאתה כבר לא שותה.".
הסתכלתי עליה ולאחר מכן על בקבוק הבירה בידי. כמה אידיוטי מצידי.
"למה אתה שואל?". נופפתי לה בפתק, והיא לקחה אותו. היא קראה את הפתק פעם אחת וקמט קטן של אי-הבנה ובלבול הופיע בין שתי גבותיה. ראיתי אותה ממלמלת את צמד המילים 'הטיסה הוקדמה'. היא הרימה את מבטה אליי ומשכה בכתפיה.
"אני לא יודעת.", אמרה בלי שום קשר. נאנחתי.
"את בטוחה שאת לא רוצה לנסוע איתי מחר?"
"נו, כן", היא גלגלה את עיניה בפעם המי-יודע-כמה, "כבר אמרתי לך שאני נוסעת עם דייב מחר בבוקר.", התריסה.
"בסדר, בסדר, רק שאלתי", התגוננתי.
"וחוץ מזה, כבר קנית את הכרטיס טיסה", הזכירה. אנג'לה, אשתי, נסעה היום נסיעת עבודה לניו-יורק. ג'יל אמורה לנסוע עם 'אהובה בנפש' דייב לאיזושהיא בקתה ביער. לי ולאנג'לה היו הרבה ויכוחים בנושא, ושתיהן ביחד שכנעו אותי שג'יל צריכה חופש ועצמאות משל עצמה. הסכמתי, אבל בתנאי אחד – שאני אפרד מג'יל ואדאג שהיא אכן נוסעת עם דייב. ולכן, קניתי כרטיס טיסה יום לאחר הטיסה של אנג'לה. אתם יכולים לקרוא לי פרנואיד, אבל זה המצב.
בקצרה - דייב הוא בחור מוזר. בפעם הראשונה שג'יל הביאה אותו הביתה לארוחת-הערב, אני ואנג'לה החלפנו מבטים רבי-משמעות. דייב היה לבוש שחורים, עם חגורת ניטים שטוחים, ועגילים בכל מקום אפשרי, כך היה נראה. שיערו השחור היה פזור על עינו הימנית, ואני התפלאתי איך הוא רואה משהו, אם בכלל. היה לו מבט ערמומי, מהאנשים שיכולים להשיג הכול בעזרת מריחות ומניפולציות. החיוך של ג'יל נמחק מפניה כשדייב סגר את דלת הבית מאחוריו לאחר ארוחת-הערב המעיקה, בעקבות שיחה עוד יותר מעיקה שאני ניהלתי איתה בעיקר. במשך כל אותה שיחה אנג'לה ישבה בצד והקשיבה.
לפעמים לילדים קשים להבין שהורים רוצים בטובת הילדים. כל תקופת החיים בה אתה נמצא תחת חסות הוריך אתה מתלונן רבות על המועקה שהם גורמים לך בחלק מהחלטותיהם, ואתה גם מצהיר בעיניי כל מי שרק מוכן להקשיב שאתה בחיים לא תהיה דומה להוריך, אבל כשיש לך ילד הכול משתנה מקצה לקצה, וכשאני מביט בג'יל אני לא מבין מה היא מוצאת בדייב. שני ילדים בני 17? נוסעים לבקתה ביער? לבד? אני אשבע שאני אבלה את שארית חיי בלהמציא תרופה לסרטן אם לא יקרה משהו מצער מכל העניין. אבל בכל זאת, כשאתה צריך לשחרר – אתה צריך לשחרר.
"טוב, אני יודעת שאתה לא אוהב אותו," אמרה, כנראה בעקבות המבט הסולד שהופיע על פני מבלי-משים כאשר הזכירה את שמו, "אבל אל תגיד לי פתאום שאתה לא רוצה שאני אסע איתו אחרי חודש של שכנועים.".
"אין לי בעיה שתיסעי איתו", שיקרתי. היא הרימה גבה. "פשוט תיזהרי, טוב?", אמרתי וזכיתי לגלגול עיניים נוסף מצידה. היא הניחה את הפתק על השולחן והלכה לחדרה. הבטתי בפתק בעודי מתקרב אל השולחן, והרגשה של חוסר-ביטחון החלה לכרסם אצלי בלב, מסוג הרגשות שאתה חושב לעצמך שאין שום סיבה שבעולם להרגיש שמשהו ישתבש, אבל בכל זאת אתה מרגיש מודאג.
לגמתי לגימה מבקבוק הבירה כשהטלפון צלצל. הנחתי את הבירה על השולחן ומיהרתי לענות לטלפון.
"הלו?", פלטתי לתוך הפומית.
"רוברט..." שמעתי קול חלוש.
"אנג'לה?"
"רוברט.." הקול נשמע חזק יותר.
"אנג'לה? הכול בסדר? ראיתי את הפתק שלך.. מתי הספקת לצאת? למה לא אמרת כלום?" יריתי את השאלות ברצף מהיר.
"אני בשדה התעופה – "
קול של גבר קטע את המשפט שלה. לא הצלחתי להבין מה הגבר אמר, אבל שמעתי את אנג'לה צועקת משהו לעברו.
"אנג'לה?!", הגברתי את קולי.
ובדיוק באותו רגע נותקה השיחה.
מקווה שנהנתם, לא יצא כל כך מותח, אבל אתם יודעים, לפעמים יש קצת "טיים-אוף" :).
תגיבו - שבחים, מחמאות, ביקורות, מה שלא יהיה, הכל כל עוד זה בגבולות הטעם הטוב.
יום טוב!
נ.ב.
את הסיפור הזה אני המצאתי וכתבתי, ולא העתקתי משום מקום אחר. אם אתם רוצים להעתיק, אתם מתבקשים לפנות אליי בתגובות, או למסנג'ר - thedandy666@hotmail.com.
לפרק הראשון - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=519231&year=2008&month=5
בבלוג זה
בכל הבלוגים
