הפרק המובטח :)
תמיד בסרטים רואים את הגיבור נותן לשפופרת הטלפון להחליק מידו אל הרצפה ושם להתרסק, אחרי שבישרו לו ידיעה על מוות של מישהו קרוב, או משהו טרגי אחר. אצלי זה היה להפך.
אני לא גיבור, וגם לא מתיימר להיות סוג של גיבור, ולכן אחיזתי בשפופרת דווקא התהדקה.
"אנג'לה? אנג'לה! את שומעת אותי?! את שו – ". מילותיי נקטעו בצליל ניתוק טורדני וצורם במיוחד. הרחקתי את השפופרת מאוזני באיטיות והסתכלתי עליה כאילו אני מצפה ממנה שתצמיח פה ותגיד לי "סתם, בדיחה! מה אתה בלחץ??". הנחתי את השפופרת על כנה. המילים של אנג'לה וטון הדיבור שלה עוד עטפו את מוחי ההמום מכל עבר וסירבו להחליק החוצה. התחלתי להזיע. בקבוק הבירה הפתוח צד את עיני. לקחתי אותו ובטירוף של רגע שתיתי את כולו.
"אבא, הכול בסדר?", שמעתי קול שקט. במהירות מפתיעה הנחתי את בקבוק הבירה הריק על השיש והסתכלתי לצידי. זו הייתה ג'יל.
"כ. – כן מתוקה", אמרתי בעודי מחניק שיהוק.
"מי זה היה בטלפון?"
"מי - ? איזה טלפון..? את לא.. זו הייתה אימא"
"אה... ומה היא אמרה?", דרשה לדעת.
"אני לא.. היא בסדר... מותק, את יכולה לתת לי כמה דקות?", גמגמתי. היא הרימה גבה, משכה בכתפיה וחזרה לחדרה. הבחנתי במשהו ורוד מתחת לבקבוק הבירה הריק. זה היה הפתק מאנג'לה. לפתע ידעתי מה אני צריך לעשות. כעבור חצי דקה, מזיע כמו אצן במרתון ורועד כמו חולה פרקינסון, התנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע לכיוון שדה התעופה.
מחשבותיי הציקו לי עד כדי כך שבקושי התרכזתי בנהיגה. לפתע נשמע צלצול. ניערתי את ראשי ולחצתי על הכפתור הירוק בדיבורית.
"רוברט?", נשמע קול גברי. לא עניתי. היה לי קשה לזהות את הקול. "רוברט??", הפעם נשמע הקול חזק יותר.
"כן, היי מאק..". מאק הוא הבוס הנוכחי שלי. אני עובד בחברת הסעות במרכז העיר, די פופולרית למען האמת. לא הבנתי ממש למה הוא מתקשר. מאק הוא מהבוסים שנותנים לך חופש גם כשאתה מחוץ למקום העבודה. אם אני בסוף-שבוע, בחופשה או אפילו בשעות שאחרי יום עבודה, מאק בחיים לא יצלצל, גם אם הוא צריך אותי דחוף – זה אחד היתרונות החשובים והנעימים ביותר שיכולים להיות לבוס. אבל זו גם בעצם אחת הסיבות שהתפלאתי לשמוע את קולו בוקע מהדיבורית שלי בשעת אחר-צהריים מאוחרת.
"אתה מרגיש טוב?", שאל. עצרתי ברמזור אדום ושפשפתי את עיניי. ניסיתי לחשוב ביתר צלילות, אבל לא הצלחתי.
"מה..? מה זאת אומרת?"
"שאלתי אם אתה מרגיש טוב."
"נראה לי שכן.. למה?". שתיקה שררה בצד השני, "הלו?".
"משום מה לא הגעת לעבודה היום בבוקר, רוברט.". עכשיו היה תורי לשתוק. היום בבוקר? מה קרה היום בבוקר? אני זוכר שיצאתי לפגישה בעבודה בשבע וחצי בבוקר. לאן הלכתי? "רוברט, אתה איתי??", הגביר מאק את קולו.
"אני אתקשר אליך אחר כך", אמרתי וניתקתי במהירות. הרמזור הפך ירוק ואני המשכתי לנסוע. הכל היה נראה מוזר לפתע. כשהייתי בגיל ההתבגרות הרבה אנשים אמרו לי שלציפורים יש קיבולת-זיכרון הרבה יותר גדולה משלי, ואולי זה היה נכון. כיום, זה כמעט בטוח נכון. אני בקלות יכול לשכוח מה קנו לי ליום-הולדת לפני שבוע, או את מי פגשתי ברחוב לפני יומיים. אבל לשכוח ללכת לעבודה, ועוד לא לזכור לאיפה הלכתי באמת – זה כבר באמת היה מופרך מידי בשבילי.
הגעתי לשדה-התעופה. בעודי מחנה את האוטו הבחנתי במשהו מוכר. יצאתי במהירות מהאוטו, והתחלתי ללכת לכיוון הכניסה לטרמינל.
"אנג'לה?", לחשתי לעצמי. אישה מתולתלת עם חליפת עסקים עברה את אנשי הביטחון הגברתניים וחצתה את הטרמינל. "אנג'לה?!", הגברתי את קולי. התחלתי להגביר את קצב ההליכה כשלפתע נתקלתי בחוזקה ביד של מישהו.
"עצור בבקשה אדוני," הורה לי איש ביטחון שרירי. תמיד כשאני מסתכל על אנשי-ביטחון, לא רק בשדות-תעופה אלא בכל מקום גדול או חשוב, אני מצליח לראות רק את מסת-השרירים העוטפת את גופם את הראש הקירח והפנים חסרות-ההבעה. הבטתי מעבר ליד המושטת וראיתי את האישה ממהרת הלאה.
"רגע! אני – ", מיהרתי להגיד.
"אתה צריך לעבור בדיקה אדוני"
"אבל – "
איש הביטחון החל לגעת במקומות שונים בגופי, ותוך כדי הצליח לחסום לי את שדה הראייה.
"אני צריך – "
"יש נשק, אדוני?", קטע אותי איש-הביטחון.
"לא, אני רק צריך ל – "
"אתה יכול לעבור, יום טוב אדוני.", אמר סוף-סוף. עקפתי אותו ונכנסתי אל הטרמינל. חיפשתי בקדחתנות את האישה המתולתלת, עיניי התרוצצו לכל עבר. ולפתע ראיתי אותה, בגבה אליי.
התחלתי לרוץ לעברה.
"אנג'לה?? אנג'לה!!", הגעתי אליה מתנשף והנחתי יד על כתפה. היא הסתובבה במהירות.
"אנג'לה, את – ". קטעתי את עצמי. לפני ראיתי אישה בעלת עיניים ירוקות ותווי פנים זעופים. היא ניערה את ידי מכתפה, וידי נשמטה ברפיון לצד גופי.
"מה אתה חושב שאתה עושה? תעזוב אותי!", פקדה האישה בטון כעוס והסתובבה חזרה. התחלתי להתנשם בכבדות והסתכלתי סביבי. במוחי התגבשה החלטה. ניגשתי אל עמדת המודיעין. הבחנתי בפקידת-מודיעין חייכנית והתקרבתי אליה.
"אנג'לה לייק" התחלתי להגיד. פקידת-המודיעין הרימה גבה.
"כן, סליחה אדוני, איך אפשר לעזור לך?", שאלה כשחיוך מזויף ובלתי-נסבל מרוח על פניה.
"אני.. אני רוצה לבדוק אם מישהי עלתה על מטוס."
"אין בעיה אדוני, מה השם, ומה יעד הטיסה בבקשה?"
"רוברט, ניו יורק, אני – "
"לא השם שלך, אדוני", מיהרה לקטוע אותי.
"אה.. אנג'לה לייק.". הסתכלתי סביבי במהירות והרגשתי את הלב שלי פועם במהירות שיא. הפקידה הקלידה משהו והתבוננה במחשב שניות ארוכות. זה היה נראה כמו נצח.
"אני מצטערת אדוני, אבל אנג'לה לא עלתה על המטוס לניו-יורק, עוד משהו שאני יכולה לעזור?", המשיכה לחייך, אבל אני לא הקשבתי לה. אנג'לה לא עלתה על המטוס? מה קורה פה?
כשעוד הייתי גר עם המשפחה, תמיד אמא שלי הייתה אומרת שלחץ, פאניקה ובעיקרון עצבים, רק מחמירים את המצב ומקשים להתמודד ולמצוא פיתרון לבעיה מסוימת, וזו בעצם הייתה שיטת החינוך העיקרית אצלנו בבית. אם נעזוב את העובדה כי היא מתה מהתקף לב בעקבות לחץ דם גבוה במיוחד, הבעיה האמיתית היא עצם העובדה כי אמא שלי מעולם לא ציינה איך מוצאים פיתרון לבעיה כאשר ישנם גורמים נוספים, כמו בלבול והלם מוחלט. התחלתי להרגיש סחרחורת קלה, ונקודות אור קטנות וצבעוניות החלו לרצד לנגד עיניי. נשענתי על דלפק המודיעין ואחזתי בראשי.
"אדוני, הכל בסדר?", שאלה הפקידה בטון דואג. נופפתי בידי לאות שהכל בסדר, והתחלתי ללכת לאיטי לכיוון היציאה מהטרמינל.
הנסיעה הביתה ארכה כנצח מבחינתי, למרות שבפועל לקח לי רק חמש דקות להגיע. רק אחרי שנכנסתי הביתה שמתי לב שמשהו לא בסדר.
"ג'יל?", קראתי, אך לא קיבלתי תשובה, "ג'יל, את כאן?". דממה. צעדתי בחשש אל סוף המסדרון. הדלת של ג'יל הייתה פתוחה לרווחה.
"ג'יל, הכל בסדר?"
אך חדרה של ג'יל היה ריק מאדם.
נו? אז איך יצא? אתם מוזמנים להגיב - הערות, מחמאות, ואפילו ביקורות כל עוד הכל בגבול הטעם הטוב אחרת אני אמחק לכם את התגובה :0
נ.ב.
את הסיפור הזה אני המצאתי וכתבתי, אם אתם רוצים להעתיק אותו או חלק ממנו אתם מתבקשים לפנות אליי בתגובות.
לפרק השלישי - כאן למטה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A Story Teller