את זוכרת שפעם הייתה לנו תיאוריה שלעולם לא נוכל להיות יחד, כי או שלך יש חבר, או שלי יש חבר?
לעום לא יכולנו שתינו להיות רווקות באותו הזמן. לעולם לא נהיה יחד. זאת הייתה התיאוריה.
אני נזכרת בה עכשיו, כשאני רואה שחזרת.
כמה זמן עבר, ועדיין כל מה שמעניין אותי זה אם את אוהבת אותי. אם אני בסדר.
את יודעת שאהבתי אותך?
יותר מקשר הדם שהיה בינינו, אהבה אחרת. הייתי מאוהבת בך.
הייתי יושבת ומדמיינת שעות שיחות שלנו שרציתי שיקרו (מאז ומעולם אני מדמיינת הרבה שיחות. בראש שלי אני כל-יכולה ולעולם לא מפחדת לומר דברים), דמיינתי איך יום אחד אני אגיד לך ותנשקי אותי ונהיה מאושרות, איך יום אחד אני אפקיד את עצמי בידיים שלך ותהיי איתי, בתוכי, לגמרי מחוברות זו לזו.
את זוכרת שהיית אצלי ביום ההולדת שלי?
היית כל כך עייפה, היינו לבד בבית. נרדמת על המיטה שלי ואני חיבקתי אותך מאחורה, השיער הבלונדיני שלך היה מפוזר על הסדינים הסגולים, בצבע הלבנדר שכל כל אהבת.
חבל שלא הכרתי אז את לאונרד כהן. "Your hair upon the pillow like a sleepy golden storm", הוא אמר. וצדק. כי זה המשפט שתיאר הכי טוב את מה שראיתי.
אני מתביישת לספר כמה זמן לא כיבסתי את הסדינים האלה, כי ידעתי שהיית עליהם. איתי. וישנת עליהם והריח שלך דבק בהם.
אני חושבת שהם עד היום אצלי בבית. הסדין הסגול-לבנדר והכרית הסגולה הכהה.
אני מצטערת. מצטערת על הכל. וכנראה שאני אף פעם לא אסלח לעצמי שבגללי איבדתי אותך.
אני הסיבה שכל זה נמוג מלכתחילה, זאת אשמתי. אבל מה יכולתי לעשות?
הרגשתי שאני מפריעה.
האם יש לך מושג כמה ניסיתי וכמה רציתי לעזור לך? אבל מה אני אמורה לעשות כשאת אוטמת אותך לגמרי בפניי, שמחקתי את הנשמה שלי בשבילך?
את יודעת, כשהלכת ממני,
זה לא היה מיידי
אבל הייתי במשבר. משבר זהות נוראי.
במשך חודשים הפסקתי לשמוע מוזיקה, הפסקתי לקרוא, הפסקתי לכתוב, כמעט ולא דיברתי (מי כמוך יודעת כמה אני מדברת). הייתי מסתכלת במראה ולא יודעת את מי אני רואה. לא הייתי מזהה את ההשתקפות שלי.
במשך חצי שנה לא הסתכלתי לעצמי בעיניים.
היה אפילו שלב שלא הגבתי לשם שלי כשקראו בו, כי לא הצלחתי לזהות אותו ולקשר אותו אליי.
הפסקתי להיות...
שבו, את לא היית החצי השני שלי,
אלא היית אני. היית ההוויה שלי, היית הקיום שלי. היית מה שמגדיר אותי ומה שמחזיק אותי בחיים ואני הייתי סוג של צל שלך. הייתי מלווה אותך לכל מקום אבל לא הייתי בפני עצמי. קשה לי להסביר את זה...
ואני לעולם לא אסלח לעצמי שהכל נהרס בגללי.
אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום.
הרגשתי שאני נטל, שאני מכבידה אלייך.
כי איך אני אמורה להמשיך כרגיל כשאני יודעת שרע לך? מה רצית, שאני לא אשאל? שלא יכאב לי?
איך יכולתי לדעת שרע לך ולא לעשות כלום? אני עדיין לא יודעת מה לעשות.
תלמדי אותי!
אני לא יודעת איך ממשיכים הלאה בידיעה שהמצב שלך לא טוב, אפילו רע, אפילו רע מאוד. ואני לא יודעת איך לעזור לך כשאת מונעת ממני, ואני לא יודעת איך לעזור לך בלי לדעת מה הבעיה,
אבל אני רוצה.
אני רוצה לעזור, אני כ"כ רוצה שיהיה לך טוב. איתי או בלעדי.
ואין לי כל כוונה לטעות פעמיים, אני רוצה לחזור ולהיות חלק מהחיים שלך, וגם להפך.
לא תלויה, אלא חלק.
להיות אדם בפני עצמי לידך. לא האמנתי שזה יקרה..
אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד.
אני צריכה אותך כחלק פעיל מהתהליך הזה. ואם תחליטי שאת מעוניינת בהתחלה מחודשת של החברות שלנו, יהיו מן הסתם ויתורים ורגעים כואבים, אבל כולי תקווה שהם יהיו מעטים ולא משמעותיים.
ואם תחליטי שלא, אני אקבל את ההחלטה- כי אני במקומך לא הייתי מוצאת שום סיבה להחזיר אותי לחיים שלך.
אבל אל תיתני לי לנסות ולמחוא כפיים ביד אחת.
שבו, אני מתגעגעת אלייך. אני מתגעגעת לשבו שלי, שכתבה כמו שדה ונראתה כמו פיה. לכל מה שהיית והכלת בשבילי.
אני מתגעגעת ללרוץ איתך בגשם ולשאכטות גנובות של מלבורו אדום איתך, אני מתגעגעת לקור הנוראי של ספות העור בבית של אבא שלך ולטיפוסים על גרם המדרגות הירוק-המסולסל, ולשיר איתך שירים של רנט, ואני מתגעגעת ללצחוק איתך באותה שורה כל פעם כששומעים את "גשם חזק".
ואני יודעת שנשארת. שאת שבו.
שאת עדיין את. אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה שבו. ואי אפשר להתווכח עם רגשות.. אני לא אפסיק להרגיש.
אני מקווה שיום אחד תסלחי לי,
ואם לא
אני מקווה שתזכרי אותי. שיום אחד, מתישהו, בעוד 30 שנה, תשמעי את גשם חזק ושחר אבן צור יאמר שיש אנשים אדישים לנשים, ואת תזכרי אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הדמעות של לילי