11.4.09

אתה קורניליה, שדה אדומה שלי,

ואני הסרפד

רק מחכה להיקטף על ידייך, לשתות את דמך

דם פיות בן אלמוות

פיטר פן, טינקרבל

צעיר לנצח

חסר צורה וגוף

מין בחור בחורה כזה,

-          קורניליה שלי,

משאיר אותי לבד להתבוסס בקוציי

וחוזר כדי לבקש עוד

אני שותקת

שותקת כמו שרק סרפדים יודעים

מצמחת לי דרדרים,

קוצים של פחד, לעטוף בם את ניצניי

כל כך מפחדת אני ממגע ידך החשוף

אז אני דוקרת

בוכה בדמך

אוספת אותך אל תוכי,

מנסה גם אני להיות שדה אדומה.

קורניליה שלי,

אקמול לי בשקט

ואתה, לא תדע לעולם.

פתאום נזכרתי בשורה מהשיר המקסים הזה, ואמרתי לעצמי- למה לא?

כמה מן הדברים שעושים לי טוב:

כשמישהו שולח לי הודעה קטנה. זה אמנם אגואיסטי, אבל זה גורם לי להרגיש שאני אהובה, שחושבים עליי. שאני לא מובנת מאליה.

כשמישהו, ובעיקר אדם שחשוב לי, מתקשר אליי. כשמישהו מתקשר אליי זה נותן לי תחושה שאני לא צריכה להילחם כדי שיזכרו אותי, שמישהו עושה מאמץ, ולו קטן, בשבילי. שהקשר הוא הדדי. שאני חשובה למישהו.

לחזור הביתה מביה"ס ולגלות שאמא שלי הכינה אוכל טעים.
לנסות דברים חדשים ולאהוב אותם.
לחזור הביתה ולגלות שהתקשרו אליי.
לקרוא ספר שאני אוהבת ופתאום לגלות שורה שלא זכרתי, שלא הכרתי. שפספסתי בקריאות הקודמות.

ספרים חדשים וטובים.

ריח של ספר חדש. תמיד נפלא, בלי קשר לטיב הספר.

לקרוא טור, כתבה, פוסט, מאמר או סתם תגובה משכילה ומעניינת. בעיקר אם מדובר בנקודה שאני לא מסכימה איתה או נקודה שלא חשבתי עליה קודם.

אני אוהבת את המורה שלי. ואני אוהבת לקרוא בבלוג שלה למרות שזה לא בסדר ומאחורי הגב.

אני אוהבת לדמיין. אני מדמיינת בעיקר שיחות שאני רוצה שיקרו, מצבים, אני מדמיינת תרחישים והגיגים ופנטזיות. כמו שאבא שלי אומר- "לחשוב על זה זה אנושי, לבצע את זה זה חולני."

אני אוהבת שבגדים ישנים עולים עליי.

אני אוהבת את הכובע שלי.

אני אוהבת להשתמש בדיסקמן ולשמוע תקליטי ויניל מפטיפון. לא, אין לי MP3 וגם לא אייפוד, אני לא רוצה כאלה ואני לא מתכוונת לקנות.

אני אוהבת מחברות יפות, עטים, עפרונות, צבעי אקריליק, מכחולים, ובקיצור כל דבר שאפשר למצוא בחנויות יצירה.

עושה לי טוב למצוא ולהכיר פינות קטנות, רחובות צדדיים ומקומות שאני לא מכירה.

אנשים אמיצים, עם תסרוקות מיוחדות ובגדים אלטרנטיביים ולפעמים ממש הזויים עושים לי טוב.

לפעמים טוב לי להיות מובלת, לרוץ בעיניים עצומות אחרי אדם אחר ולאבד שליטה. לתת בו את מלוא האמון.

טוב לי כשאני מסתכנת ולא נפגעת, אלא מרוויחה.

טוב לי כשאנשים מפתיעים אותי לטובה (מן הסתם).

ים בחורף עושה לי טוב.

קונכיות וצדפים מיוחדים עושים לי טוב.

זריחה במדבר עושה לי טוב.

אני אוהבת לכתוב.
אני אוהבת להיכנס לבלוג ולגלות שהגיבו לי.

אני אוהבת להרגיש שייכת.

אני אוהבת.

7.5.09

סוזאן לוקחת אותי אל הנהר, היא לא מפחדת

הבית שלה מלא עשן מתוק וסמיך והיא כולה אפופה בהילה של אדים ועננים,

קטורת, סיגריות ודברים אחרים

הבית שלה מלא הדפסים ושטיחים, אהילים ורהיטים ממקומות רחוקים מכאן.

סוזאן לא קונה בגדים, היא מקבלת אותם מאנשים עשירים שנמאס להם והם משילים את עורם.

היא אומרת שככה זה טוב, לקבל ולקרוע קצת ולהעביר, אומרת שככה מצנחים את המערכת ואת תרבות הצריכה הזאת שהיא כל הזמן מדברת עליה.

יש לה מגפיים ירוקים פרוותיים עם שיניים של תנין, מעיל גשם כחול וארוך, חצאית עור שחורה, גרביוני רשת אדומים וחולצה לבנה- רקומה עם דוגמה רוסית מסביב לצוואר.

היא פושטת מעליה את הבגדים ונכנסת למים, החזה שלה קטן, ורוד ורועד, שוחה בין הספינות שבנהר ומשגעת את המלחים בקול הצחוק שלה, קול פעמון סדוק,

משגעת את המלחים- שירת הסירנה.

היא קוראת לי להצטרף, משפריצה עליי מים ונעלמת לדקה ארוכה, צוללת בין האצות ובתולות הים, מספרת להם על החיים שלמעלה.

היא יוצאת מהמים כמו כלב קטן ורטוב, מנערת את השיער לפי הסדר-

קודם הראסטות האדומות, אח"כ הירוקות, אח"כ הצהובות ובסוף הסגולות.

היא בכלל לא שמה לב שהאנשים מסתכלים עליה,

בדרך חזרה,

היא מחבקת ילדה ומגישה לה בלון,

רוקדת עם כנר זקן

שרה עם 2 ילדים שמנגנים בכיכר

היא מנשקת בחור עם מוהיקן כתום ו-3 עגילים באף, ומדלגת את שארית הדרך עם כל הלהקה שלו, והם שרים על אמא אנרכיה והפגנות בכיכר האדומה.

בסוף היום אנחנו נפרדים,

על מפתן הדלת שלה היא שולחת לי נשיקה באוויר,

נכנסת פנימה ועוצמת עיניים בסופו של יום, ישנה שנת מלאכים מתוקה.

את הדלת היא לא סוגרת.

היא פתוחה ומזמינה ומקבלת אליה את כל מי שרוצה, את כל מי שצריך.

סוזאן לא סוגרת את הדלת.