7.5.09

סוזאן לוקחת אותי אל הנהר, היא לא מפחדת

הבית שלה מלא עשן מתוק וסמיך והיא כולה אפופה בהילה של אדים ועננים,

קטורת, סיגריות ודברים אחרים

הבית שלה מלא הדפסים ושטיחים, אהילים ורהיטים ממקומות רחוקים מכאן.

סוזאן לא קונה בגדים, היא מקבלת אותם מאנשים עשירים שנמאס להם והם משילים את עורם.

היא אומרת שככה זה טוב, לקבל ולקרוע קצת ולהעביר, אומרת שככה מצנחים את המערכת ואת תרבות הצריכה הזאת שהיא כל הזמן מדברת עליה.

יש לה מגפיים ירוקים פרוותיים עם שיניים של תנין, מעיל גשם כחול וארוך, חצאית עור שחורה, גרביוני רשת אדומים וחולצה לבנה- רקומה עם דוגמה רוסית מסביב לצוואר.

היא פושטת מעליה את הבגדים ונכנסת למים, החזה שלה קטן, ורוד ורועד, שוחה בין הספינות שבנהר ומשגעת את המלחים בקול הצחוק שלה, קול פעמון סדוק,

משגעת את המלחים- שירת הסירנה.

היא קוראת לי להצטרף, משפריצה עליי מים ונעלמת לדקה ארוכה, צוללת בין האצות ובתולות הים, מספרת להם על החיים שלמעלה.

היא יוצאת מהמים כמו כלב קטן ורטוב, מנערת את השיער לפי הסדר-

קודם הראסטות האדומות, אח"כ הירוקות, אח"כ הצהובות ובסוף הסגולות.

היא בכלל לא שמה לב שהאנשים מסתכלים עליה,

בדרך חזרה,

היא מחבקת ילדה ומגישה לה בלון,

רוקדת עם כנר זקן

שרה עם 2 ילדים שמנגנים בכיכר

היא מנשקת בחור עם מוהיקן כתום ו-3 עגילים באף, ומדלגת את שארית הדרך עם כל הלהקה שלו, והם שרים על אמא אנרכיה והפגנות בכיכר האדומה.

בסוף היום אנחנו נפרדים,

על מפתן הדלת שלה היא שולחת לי נשיקה באוויר,

נכנסת פנימה ועוצמת עיניים בסופו של יום, ישנה שנת מלאכים מתוקה.

את הדלת היא לא סוגרת.

היא פתוחה ומזמינה ומקבלת אליה את כל מי שרוצה, את כל מי שצריך.

סוזאן לא סוגרת את הדלת.