| 3/2009
ממלכת המפגש- 28.12.08
הרגשתי כמו מלכת המפגש, אני מכירה את כולם וכולם מכירים אותי, אני מקפצת מצד לצד ומציגה אחד אל השנ "שיר זה דור, דור זה גיא, גיא זה אלי" מעבירה שמות מאחד לאחד כי אני היחידה עם המאגר האין-סופי של שמות ופרצופים. התיישבנו, צחקנו וכמו תמיד שיחקנו טאקי. מהמפגש הראשון אי פעם אנחנו משחקים טאקי, מסורת טובה לא שוברים. אך לאט לאט מקומי על כס המלוכה של המפגש התדרדר והנתינים החלו להטיל ספק, נתינים חדשים הגיעו, בעלי פנים חדשות ומשונות, לעולם לא ראיתם בעבר וכששאלו אותי לשם, הדבר היחידי שיכולתי לענות הוא "אני לא יודעת" ואז להרים את קולי כדי שהאדם הזר והמרוחק ישמע אותי "שלום! מי אתם?" והם חצי מופתעים מהחוצפה שלי לנהל שיחת הכרות ממקומי עמוק בתוך שאר האנשים ועוד הם עומדים מרוחקים מכולם.
בנוסף התפלאו שאפילו לא קמתי ממקומי בשביל להכירם. אני כמו מלכה שמפחדת שברגע שתקום השליט החדש יתפוס את מקומה. הם ענו לי מרחוק "משה וגל". סקרתי את משה עם עיני, ואז העברתי את עיני על גל, בעלת עיניים בהירות וחודרניות, ישר אז היא הבינה את מקומי המדומה במפגש ואת אהבתי למקום זה. "בואו, תשחקו איתנו"
היא חייכה, יש משהו בחיוך שלה, הוא מרגיש כל כך נדיר, כל כך מופלא וטבעי. לעולם לא החלטתי אם הוא היה החיוך הכי אמיתי שראיתי בחיי או הכי מזויף.
המשכתי, לא התעקבתי על אף אחד, מרפרפת עם עיני על כל הסובבים אותי ופתאום צעקה מאושרת "ניצחתי!!" ואחריו צחוק מתגלגל ורם במיוחד. חיפשתי את מקור הצחוק, מאיפה נובע האושר המציף הזה, מצאתי אותו. נובע מהחיוך המלא של גל. יש משהו מיוחד בבחורה הזאת, משהו קסום ומסתורי, אנ מרפרפת שוב, כל פעם שאני עוברת מעליה מבטי נתקע לכמה רגעים ואז ממשיך. אני אוסרת על עצמי לעצור עליה.
אני לא יכולה לעצור את עצמי, אני לא מסוגלת להעביר את עיני עליה מבלי להתייחס כל פעם לעוד דבר קטן לגביה. לרוב אני מסתכלת על עיניה, יש שם משהו כל כך מיוחד, עיניים ירוקות, כחולות ולפעמים אפורות, כל הצבעים הללו מסתירים מאחוריהם כל כך הרבה וכל מה שאני יכולה לעשות זה לנחש.
פתאום צלצול מוכר, שולחת את היד שלי באוטומטיות לכיס ומוציאה את הפלאפון "הלו.. את כאן? אני באה, שנייה" ומנתקת. יפעת הגיעה. התוספת הרגעית למפגש, היא לעולם תודה שאפשהו, באמת יש לה שם מקום.
אני יוצאת מהממלכה שלי, מכסא המלוכה, העינים החודרות האלה מופנות אלי, סוקרת את מסלול הליכתי, בודקות מי היא הבחורה המסתורית שהצליחה לעשות מה שהיא ניסתה לעשות מהרגע שהיא הגיעה וזה שאקום ממקומי בשבילה. יפעת באה רק כדי להגיד שלום, מחבקת, מנשקת ואומרת שהיא אוהבת רק לחמישה אנשים, רק אותם היא מכירה.
משום מקום מאחורי מגיעה גל ואני מתוך הרגל מכירה בניהן "יפעת זאת גל, היא מאוד היפראקטיבית בטאקי" הן אומרות שלום, בקושי מתייחסות, מי היה יודע שעוד שבועיים הן ידברו בטלפון בזכות ההכרות הזאת.
כל אחת הולכת לדרכה, יפעת להמשך יומה העסוק, אני רק תחנת עצירה בשבילה, תמיד הייתי, אני חוזרת לכס המלוכה וגל ממולי, חזרה לרפרופים. עוברת שעה, שעתיים, הנתינים חוזרים לבתים ואני, נשארת, תמיד אשאר עד שהאחרון יעזוב היא נשארת גם, היא וחברי הטובים שבואו איתי ממודיעין לתל אביב המלאת כופרים, העיר הכמעט יחידה שבה הכל מותר והכל הולך.
אנחנו צועדות אחת ליד השניה, מדברות על דברים שממזמן שכחתי אבל מה שבטוח, כל שאלה בודקת, כל תשובה נבדקת, הכל בודק אחוזי התאמה, כמו מחשב משוכלל שבסופו של דבר יגיע למסקנה שכדאי להתחיל עם הבן-אדם השני או להפך. הגוף מחשב, עוד רגע מגיעות התוצאות, אנחנו הולכות, מביטות אחת לשנייה בעיניים, חשמל עובר בנינו, חיוך מביוש, יד מגששת את דרכה אל תוך החמימות של כף היד השנייה, נגיעה קלה, התוצאות הגיעו, התאמה, עכשיו אנחנו לא סתם שתי זרות שמשוחחות כשהן הולכות אחת ליד השנייה, עכשיו, אנחנו קשורות, עכשיו אנחנו מחוברות, מחזיקות ידיים.
הגענו לתחנת האוטובוס, הוא עוד מעט יגיע, ולרוב כל מה שקורה בתל אביב הופך רק לסיפור, אבל שניה לפני שאנו נפרדות, אין החלפת טלפונים, אין דרך למצוא אחת את השנייה, אנחנו לא מחליפות שום דבר, לא מחפשות.
אבל אנחנו יודעות, בטוחות שמיתשהו בקרוב פנינו יפגשו, אני יודעת ששוב אראה את עינייה והיא בטוחה ששוב תראה את חיוכי. הידיים נפרדות ואני נוסעת הרחק ממנה.
נשארתי רק עם שמה, רק עם תחושת הקור שנשארה אחרי שידה החמימה עזבה את ידי.. גל...
שינית טיפונת את השמות.. אבל מעכשיו אני מתחילה לרשום את הסיפור שלי.. טיפה שונה, טיפה יותר יפה או יותר מכוער.. סליחה על החפירה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
