Centrifugal Inertia

דצמבר קפוא על גבול לבנון,

לוחם רועד בעמדה משקיף מהחלון,

מאחור אביבים, מרון א-ראס מלפנים,

והראש שקוע במקומות אחרים.

לילות ארוכים של ריצה בין בתים,

פחונים רעועים בטובאס ותייסיר,

הלב דופק בקול וקצת קשה לי לראות,

דלת נפתחת פתאום, ואיתה מחשבות.

על מחסומים אינסופיים, על סיורים על הגבול,

על קילומטרים ארוכים של זיעה וחול.

ובין האחווה לעצבות, בין הדממה לאחדות,

אני רוצה רק אלייך, אל המקום החם,

רק אלייך, להרגיש שוב טיפה בן אדם.

סוגר עוד שבת בבסיס השומם,

בין החרמון המושלג לג'ילבון הזורם,

יושב על המיטה הקרה והעט ביד,

כותב לך מכתב, להרגיש פחות לבד.

על מחסומים אינסופיים, על סיורים על הגבול,

על קילומטרים ארוכים של זיעה וחול.

ובין האחווה לעצבות, בין הדממה לאחדות,

אני רוצה רק אלייך, אל המקום החם,

רק אלייך, להרגיש שוב טיפה בן אדם.

ובשבועות הלא נגמרים וחסרי השינה,

בין צעקות, וכאב, וקריאות מלחמה,

בין האחווה לעצבות, בין הדממה לאחדות,

אני חוזר רק אלייך, אל המקום החם,

ומרגיש שוב טיפה בן אדם.

להיזכר בשירים ישנים תמיד עושה לי טוב,

אחד השירים הבודדים שנכתב בשביל לחן.

אז זהו. 2ב', סמל טירונים, והזמן הפנוי שיש לי עם עצמי הולך ושואף אל האפס המוחלט,

מדהימה אותי ההדרגתיות שאני עובר, כל תפקיד שאני מגיע אליו באמת דורש יותר מהקודם,

ואיכשהו אני תמיד מטפס לקראת הסוף במקום לרדת.

אתמול ניצחתי פעמיים את חבר שלי בבאולינג בפעמיים הראשונות,

רק חבל שזה בגלל שהיה לו מעפן ולי היה טיפה יותר טוב.. |:

שיהיו שבועיים מוצלחים ומהירים ככל האפשר! (:

חמישי הבא כבר השבעה! אני כבר עכשיו סבא גאה.

מדהים אותי שזה עדיין, וכל פעם מחדש, איך אחרי כל מעשה טיפה פחות משגרתי אני מתפלא,
איך שוב ושוב אני לא מאמין שהגעתי לנקודה שבה אני מצליח להיות אפילו טיפה ספונטני ולהגיע למצבים כל כך נדירים ומיוחדים.
ואני מצלם כל רגע ומתייג בתור חוויה, תוהה אם זה רגש הסקרנות שמניע אותי להכיר מקומות חדשים, להרגיש רגשות חדשים, ואפילו ברמת הסיטואציה,
או שזה הרצון לחיות את החיים במלואם, לסמן וי קטן על כל מצב, מקום, וזמן מיוחד שעוד לא חייתי בו, הייתי בו, הרגשתי אותו.

אני יוצא איתה מדירת הקומונה, ומודה לאלוהים שהמבול שירד ברצף מהבוקר הפסיק דווקא עכשיו,
אנחנו פוסעים אחד לצד השני לקול הפטפוט השוטף,

אני דואג לה על איך שהיא לא לבושה, היא מספרת לי על השירות, ויחד אנחנו מתדיינים איך להגיע לצומת.
ולפתע עולה לי המחשבה הזאת בראש, שהאם זה הגיל, וההתבגרות ההכרחית יחד עם נסיון החיים המוכרח, או הדמיון עצמו שהביא אותי לאותו מצב,
לרגע הספיציפי בו אני יוצא מדירה של שבעה בנות שירות, ואני נינוח, וטבעי, ולא מבין למה אני מרגיש כל כך טוב מאי עשייה טוטאלית,
רק אכלנו פסטה, פתרנו תשחצים, דיברנו פה ושם על נושאים חסרי חשיבות, ואני צפיתי מהצד על רגעי המנוחה שלהן בין עבודת הבוקר המתישה לאחר הצהריים.
האם זה היום הקודם שהביא לכך שהבנתי שיום שלם לא עשיתי כלום חוץ מלנוח, להירגע, ולחוות שקט במלוא עוצמתו בלי לשאוף לשום דבר אחר אף לרגע.

ובאותו רגע מיוחד עצרתי מללכת, כשאנו כמדומני בין סמולטוקינג על המצב הסוציו-אקונומי של היישוב, לבין שאלה בנוגע ליכולת המעבר לחור המדובר.
הסתובבתי במקומי, פקחתי לראשונה באמת את עיניי, הרמתי אותן מכביש האספלט הרעוע למרות הגשם הניתך, וחוויתי את הנוף, מילולית,
הייתי המראה הזה, הנוף העוצר נשימה ועוצמתי של כל מפרץ חיפה, הקריות ווהכרמל נבלעים בערפל וענני הסערה המתקרבים וצבועים בצבעי הדמדומים המתקרבים,
הייתי הרגע, וכמו צילמתי ותייגתי אותו באלבום הרגעים ששווה לחיות עבורם, בין הערך על משמעות החיים, לאחד על איך להיות מאושר.

ואם זה להכיר חבר חדש, או סתם לפתוח שיחה על שר הטבעות עם בן אדם נחמד וזר באוטובוס,
אם זה לרוץ בגשם וללכת לאיבוד ברחבי עיר לא מוכרת עד שאתה נכנע באמת, ועדיין לא משלים עם זה שנפלת לאגו,
אם זה לחזות במפל הג'ילבון באמצע סופת גשמים כשהאדם הכי קרוב לחשוב על ליסוע לשם נמצא מתכרבל בפוך מול האח, ואתה מסתתר בתוך כוך בקיר הסלע ומחייך.
אם זה לרוץ בשדות פריחה אינסופיים של סוף החורף, או לקפץ על אבנים מעל הזרימה השוצפת בנחלים,

אם זה לעמוד בגשם בתחנת אוטובוס נטושה באמצע הבקעה, או להיתקע בש.ג. של בסיס מבודד במשך חצי לילה,
אם זה לשכב שלוש שעות בלפנות בוקר סוער בסלון של דירת מורות חיילות מרופטת באמצע אשדוד ולראות סרטים מצויירים בשקט,

אם זה להסתער, לפוצץ, לטפס, לרוץ, לכתוב, לחבק, לחייך, לאהוב, או לשבת על ספסל באמצע תל אביב ולהקשיב לתנועה,
אז אלה החיים שלי, ושלך, ושלנו, הם לא בהודו, ולא בתאילנד, הם קודם כל כאן, ובכל רגע קטן,

היום הבנתי שאני חי, רגוע, שקט, שלו, ואולי דואג טיפטיפה לפעמים, ונסער,
הבנתי שאם לא נתחיל לראות את היופי בכל שנייה ומצב, נבזבז את כל החיים בחיפושים,
הבנתי שהחוכמה היא לא לחיות במסע אינסופי עבור הרגע המושלם והאולטימטיבי,
אלא לחיות כל רגע במלואו, בשמחה, בהתבוננות, ובחיוך.
כי אם אלה החיים - נחיה.

הנה עברה לה עוד רגילה, רק שהפעם דווקא בתחושה של סיפוק,

וזהו, יום ראשון הכנת סגל לפני פתיחת מחזור הטירונים הטריים,

מרץ 12, תהנו מהימים הבודדים שעוד נשארו לכם ליהנות :)