http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633- קו הגבול בין המציאות לדמיון הינו תחת שיפוצים, עמכם הסליחה -heCopyright 2026 O.T 2137. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/66/51/516633/misc/20567806.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13375150<div align="right" dir="rtl">אחר צהריים קיצי וחמים, ואני משוטט רגלית ברחובות העיר ההומים,יוצא לתור לי לבדי אחר הפתרון, בערפל הדמדומים.והדמעות היבשות על פנייך צפות בזכרוני, בכייך המקוטע והמבט הרציני,הבטחתי לך אז שאחזור בשלום, מעמיד פני תמים.אם רק הייתי הגיבור שלך, הייתי מציל את המצב,שם מסכה על פניי ויוצא בלי היסוס אל הקרב,אם רק הייתי הגיבור שלך עוד היית שלי,אבל את פשוט לא האמנת בי, מרי ג'יין אהובתי.ובדרכים הארוכות מצאתי מטרה, אחרי שנים של כאב, תסכול, ואכזבה,פגשתי חיים שמחים ומסתפקים, ואנשים מחייכים.כי ישנו אי שם אור בקצה המנהרה, גם כשהעצבות שוטפת והכל נראה נורא,לו רק התרת לי לאחות את ליבך, השבור לרסיסים.אם רק הייתי הגיבור שלך, הייתי מציל את המצב,שם מסכה על פניי ויוצא בלי היסוס אל הקרב,אם רק הייתי הגיבור שלך עוד היית שלי,אבל את פשוט לא האמנת בי, מרי ג'יין אהובתי.אילו רק היית מאמינה בי מההתחלה, היית נותנת לי כח והייתי מעצים אותך בתמורה,היינו יחד גיבורי על עטויים מסכות וחליפה,מבעירים לנו אש בעיר הקרה. אוה אהובתי, מרי ג'יין היקרה, זה לעולם לא קרה. אחלה שיר של אחלה להקה /m\ והנה נג</div>Fri, 20 Jul 2012 15:52:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13375150http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13375150http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13351902<div align="right" dir="rtl"> הלב דופק לקצב המוזיקה, והגוף כמו נע מעצמו חסר שליטה,בין אורות צבעוניים המסמאים כל תחושה, לאינספור דמויות אפורות ברחבה,זאת השעה הארורה הזאת, בה מותר להיות קצת לא אתה.זאת השעה הזאת בחצות הלילה, כשלמוח נמאס לנסות לחשוב,ועם שני צ'ייסרים של שיבס והרבה אדרנלין, אתה משכיב אותו ברעש לישון,טייס אוטומטי תופס את ההילוכים, ומפה רוקדים רק לאהוב.אחת מבקשת את All I ever wanted, באס-הנטר מתאים למצב,"כל שרציתי הוא לראות אותך מחייכת," הוא שר, "כל שרציתי זה שתהיי שלי.אוה בייבי איך לא ראית שכל שאי פעם רציתי, זה שפשוט נאהב?"השחר עולה לאיטו על יום חדש, ואני נזרק בחדר על המיטה,העיניים העייפות נעצמות מעצמן, ותמונתך מחייכת צפה מול עיניי,"את האחת", מהדהד השיר בראשי, "כל מה שחסר לי בחיי." אז זה השעון המעורר שלי, סו וואט? אתמול בערב/לילה הייתה חתונה של דוד שלי והיה פשוט אדיר, חוץ מהחופה שטיפה ביאסה אותנו, הריקודים גם החסידיים וגם הרגילים היו מטורפים, כיף לראות את המשפחה המורחבת כל כך הרבה בזמן האחרון, וכיף לי פשוט ליהנות בשביל לשמוח, השבת שבת חתן בראבק :) חוצמזה השבוע היה לפלוגה</div>Fri, 06 Jul 2012 14:16:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13351902http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13351902http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13330887<div align="right" dir="rtl">האם קשר חסר ציפיות מראש יכול להיות בריא? האם יש דבר כזה קשר ללא צפיות להתפתחות כלל? האם ומדוע אנו בכלל שואפים להגדיר כל סיטואציה וכמו לדחוף אותה לתוך קופסת קרטון קטנה ומגבילה? פעם בחורה שאני מאוד מעריך אמרה-דרשה ממני להפסיק לנסות להגדיר כל מצב, ועד היום אני לוקח את זה כשאחד המסרים הגדולים ביותר שנותרו לי מתקופת פוסט-התיכון. היום שאלה אותי מישהי אם "אתה באמת חושב שיש חשיבות כל כך גדולה ללזרום? הרי לאן כל זה יישפך?" "לים" עניתי לה, "לים חסר אופקים וגדול. אבל בסופו של דבר לים הזה ישנם גם חופים, ואולי גם אמצא לי איזה אי בודד במרכזו. את מבינה? עצם זה שאנו מנסים להגדיר קשרים, מבטל מראש כל נסיון שלנו לצאת מהקופסא." ואולי באמת אנחנו צריכים הגדרות בשביל לנהל שגרת חיים תקינה, בעולם כזה בו החופש הוא דבר כל כך נזיל ונדרש, אבל לפחות כרגע בצבא, כשחופש הוא הדבר שחסר לי ביותר, אני דואג להרחיק את עצמי מגדרות נוספות. מזמן לא כתבתי משהו, ודווקא יש לי מוזה לוחצת ונוראית להתפרק ולשפוך הכל על תקופות שלמות בחיים שלי שכמו נעלמו. חייל שלי פלט לעברי במסע האחרון משהו על "סוכר" שפשוט הזכיר</div>Sun, 24 Jun 2012 03:33:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13330887http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13330887http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13295164<div align="right" dir="rtl"> "אתה רוצה שאספר לך עליה, או שאתה מעדיף לגלות לבד?" "הפעם אני מעדיף לגלות לבד, תודה." אז בפעם הראשונה עברתי בדלת בעיניים עצומות, וזה לא שאני לא יודע איך היא נראית, או איך קוראים לה, פשוט לא שום דבר מעבר לזה. אומץ? טיפשות? בשלות? התגעגעתי לריגוש הזה.</div>Sun, 03 Jun 2012 02:04:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13295164http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13295164http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13244508<div align="right" dir="rtl"> בסוף היום, הם אמרו, נעלה מעלה לגן עדן, נרחף בינות העננים, ונדאה עם הציפורים. בסוף היום, הם אמרו, נושיט יד אל הכוכבים, מן האדמה, מן הריקבון, נפרוס כנפיים למרומים. הם לא אמרו כמה זה כואב להצמיח כנפיים, ושמרוב געגוע כולם למטה בוכים. הם לא אמרו שמשם למעלה לעולם לא חוזרים, ושכל כך חם ומחניק כאן, וכולם עצובים. אם היו אומרים לי קודם, אולי לא הייתי מנסה לעוף מההתחלה, אבל מסתבר שלגן עדן יש שומרי סף חמושים, ורף קבלה. _______________________________________________________________________________ עדן העלה את השיר שלי בגירסה מגל"צ ליוטיוב, אז עכשיו אני יכול להשוויץ בו וגם להשמיע לאחרים! תשמעו :) _______________________________________________________________________________ ימים עמוסים עוברים על כוחותינו, וגם אם מוצאים את הכוח ליהנות ולהינפש במהלך היום, אנחנו כמו חיות המדבר - קור</div>Fri, 04 May 2012 13:07:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13244508http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13244508http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13220269<div align="right" dir="rtl"> לשבת עם הראל מויאל באולפן, לנסות להתעלם מהצלם ומהכתבים, ולשמוע אותו משווה שיר שלי לאמצע הלילה בכפר שלו. השבוע הזה היה פשוט מטורף, כשכל שיחה מרימה אותי לגבהים חדשים, אני באמת לא יודע איך הלב שלי עומד בעומס, חח. אז מסתבר שהשיר שפרסמתי פה לפי חודש, כששלחתי אותו אחרי הרבה זמן לתחרות מקרית בבמחנה, זכה. השיר ועוד שני שירים הגיעו לגמר, וכל אומן מהועדה היה צריך לבחור שיר אהוב, כשאת שלי בחר הראל מויאל. דווקא הראל מויאל בחר דווקא בשיר שלי, אי אפשר לתאר את ההתרגשות, הוא פשוט הזמר/כותב שאני הכי מעריך היום במוזיקה הישראלית, וכשאמרו לי שיש לי פגישה איתו בתל אביב החמישי בכזאת אגביות פשוט לא האמנתי. אז ישבנו שם באולפן שלו, ודיברנו, אני והוא, והכתבים, והחייל מהלהקה הצבאית שהלחין את השיר שלי, ופתאום הסתבר שיש לו סקיצה מוקלטת. ולשבת ולשמוע שיר שלך מוקלט, עם מנגינה, ושירה, ופתאום הגשימו לי חלום עתיק בלייב, ואני כמעט רועד מהתרגשות. והוא מתחיל להשוות את הכתיבה שלי לשלו, ואת המקומות מהם אנחנו כותבים, אומר שאני צריך להתחיל ללמוד לנגן, להתחיל לכתוב ספר, ולשלוח שירים לאומנים, ממש בהתלה</div>Fri, 20 Apr 2012 18:20:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13220269http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13220269http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13150037<div align="right" dir="rtl"> דצמבר קפוא על גבול לבנון, לוחם רועד בעמדה משקיף מהחלון, מאחור אביבים, מרון א-ראס מלפנים, והראש שקוע במקומות אחרים. לילות ארוכים של ריצה בין בתים, פחונים רעועים בטובאס ותייסיר, הלב דופק בקול וקצת קשה לי לראות, דלת נפתחת פתאום, ואיתה מחשבות. על מחסומים אינסופיים, על סיורים על הגבול, על קילומטרים ארוכים של זיעה וחול. ובין האחווה לעצבות, בין הדממה לאחדות, אני רוצה רק אלייך, אל המקום החם, רק אלייך, להרגיש שוב טיפה בן אדם. סוגר עוד שבת בבסיס השומם, בין החרמון המושלג לג'ילבון הזורם, יושב על המיטה הקרה והעט ביד, כותב לך מכתב, להרגיש פחות לבד. על מחסומים אינסופיים, על סיורים על הגבול, על קילומטרים ארוכים של זיעה וחול. ובין האחווה לעצבות, בין הדממה לאחדות, אני רוצה רק אלייך, אל המקום החם, רק אלייך, להרגיש שוב טיפה בן אדם. ובשבועות הלא נגמרים וחסרי השינה, בין צעקות, וכאב, וקריאות מלחמה, בין האחווה לעצבות, בין הדממה לאחדות, אני חוזר רק אלייך, אל המקום החם, ומרגיש שוב טיפה בן אדם.</div>Sun, 25 Mar 2012 09:40:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13150037http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13150037http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13084859<div align="right" dir="rtl">מדהים אותי שזה עדיין, וכל פעם מחדש, איך אחרי כל מעשה טיפה פחות משגרתי אני מתפלא,איך שוב ושוב אני לא מאמין שהגעתי לנקודה שבה אני מצליח להיות אפילו טיפה ספונטני ולהגיע למצבים כל כך נדירים ומיוחדים.ואני מצלם כל רגע ומתייג בתור חוויה, תוהה אם זה רגש הסקרנות שמניע אותי להכיר מקומות חדשים, להרגיש רגשות חדשים, ואפילו ברמת הסיטואציה,או שזה הרצון לחיות את החיים במלואם, לסמן וי קטן על כל מצב, מקום, וזמן מיוחד שעוד לא חייתי בו, הייתי בו, הרגשתי אותו.אני יוצא איתה מדירת הקומונה, ומודה לאלוהים שהמבול שירד ברצף מהבוקר הפסיק דווקא עכשיו,אנחנו פוסעים אחד לצד השני לקול הפטפוט השוטף, אני דואג לה על איך שהיא לא לבושה, היא מספרת לי על השירות, ויחד אנחנו מתדיינים איך להגיע לצומת.ולפתע עולה לי המחשבה הזאת בראש, שהאם זה הגיל, וההתבגרות ההכרחית יחד עם נסיון החיים המוכרח, או הדמיון עצמו שהביא אותי לאותו מצב,לרגע הספיציפי בו אני יוצא מדירה של שבעה בנות שירות, ואני נינוח, וטבעי, ולא מבין למה אני מרגיש כל כך טוב מאי עשייה טוטאלית,רק אכלנו פסטה, פתרנו תשחצים, דיברנו פה ושם על נושאים חסרי חשיבות, ואני צפיתי מהצד</div>Fri, 02 Mar 2012 15:35:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13084859http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13084859http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13024218<div align="right" dir="rtl"> בנאדם שעבורי הוא בעיקר כותב מוכשר בעל טור בעיתון גדול, שבזמן האחרון הודיע שהוא רץ לפוליטיקה, כתב פעם באחד הטורים ש"אין דבר כזה חייל ישראלי, יש ילד בן 19 מ"גולני" שגמר ראשון מסע כומתה, אבל לא יודע איך להגיד "אני אוהב אותך" לילדה מהכיתה". ואני כן מחשיב את עצמי חייל, וכן מחשיב את עצמי ישראלי, אבל להגיד "אני אוהב אותך" עוד לא למדתי. אז איך זה בתור מטרה? או שאולי לחשוב על איפה אני רואה את עצמי בעוד שנה וחצי זאת מטלה מספיק גדולה. בכ"א עבר עלי שבוע די שומם, שכלל בעיקרו התיקעות נוסח הישרדות על כלי תקוע באמצע השטח למשך כמה ימים גשומים וסוערים וארוכים על רקע הכינרת, ימים של לשטוף פנים בבוקר בשלוליות, ולהישכב על כמה עשבים עם ספר שביקשתי בקשר שיורידו לי בשעות הצהריים כדי לא להתחרפן משיעמום. חוץ מזה מסתבר שאני אלוף החטיבה בניווט אורבאני, אז זה מה שעשיתי כשרצתי ברחובות קצרין כמו משוגע, וחיפשתי עיגולי ביוב לכל מי שתהה. יש לי תעודה מהמח"ט וזה :) שבוע אימונים בשמורת היהודיה, היה עוצר נשימה! הבאסה הייתה שבאמצע התרגיל הדבר היחיד שהיה עלי היא המצלמה המעפנה של הפלאפון.. </div>Sun, 29 Jan 2012 02:34:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=13024218http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=13024218http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=12992010<div align="right" dir="rtl"> געגועיי הם כמו הרוח החולפת בין פרחי הדובדבן, אוסף זכרונות מומצאים שיישארו לאך עוד רגע קצר, על כל השאיפות הגדולות שהאירו כנרות בצד דרכי, על המטרה שלשמה אני חי ונאבק בים הרגש הקר. וכשאני יושב כאן בקור המקפיא של רמת הגולן, יושב לקול נגינת הרוח והתנים ומחפש רגעי אמת בלילה, אני צוחק בחרש על אהבה ישנה לנערה יפה, ירוקת העיניים ששברה את ליבי ושילחה אותי למסע. וברגעים של שבירה ובדידות אני מעלה נשכחות, מחפש את רסיסי כח הרצון החזק שהחזיקני חי, את ההתמדה הבלתי נלאית לשיפור עצמי והתקדמות, ופוטר אותם כתקוות שווא של איש נעלם ונואש. בימים ההם, אני חושב, הייתה לי סיבה לחיות, הייתי מטפס שלב אחרי שלב בשיניים ונאחז בכל כוחי, ועתה כשחיי מתנדפים מול עיניי, מתאדים כהבל פי, אולי התפוגגה הסיבה לנסות, להמשיך לשרוד ולקוות. והנה עולה השחר, השמש מקיצה משנתה על יום חדש, ואני נעמד ומתמתח, שולח את ידי אל עבר השמיים, הרי אם געגועיי הם כרוח, שאיפותיי הן כחבל ארץ בתולה, מיסתוריות ומסעירות, אשר רגל אדם לא דרכה בהן מעולם. ובחלומותיי אני כחוף ים סוער וחורפי בשקיעה, ואת כריח האורנים לאחר הגשם</div>Thu, 12 Jan 2012 20:51:00 +0200omerzadok@gmail.com (O.T 2137)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=516633&blogcode=12992010http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=516633&blog=12992010