| הפוסטים בבלוג זה נכתבים ללא צנזורה משום סוג וללא התחשבות בקורא. אני כותבת אותו לעצמי ולעצמי בלבד. כל מה שרציתי לומר אבל לא היה למי. |
כינוי:
no censorship מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2007
די כבר! נמאס! הלכתי לאיבוד.....
איבדתי את עצמי. מה חשבתי בכלל..? אני מכירה את עצמי - בטחון עצמי גבוהה, תמיד יודעת שאני מסוגלת להכל, הכל נראה כל כך קל ופשוט ונגיש... כל כך רציתי הדרכה. חלמתי על זה כל השירות הצבאי שלי. ועכשיו, כשסוף סוף נכנסתי להכנה... ועוד השקיעו בשבילי כל כך הרבה כדי שזה יקרה... דני... כפרות עליו, כזה בנאדם טוב, כזה מותק, תמיד דואג.... בדיוק המפקד שרציתי. באמת מישהו שמשמש דוגמה, שאני תופסת ממנו. ופתאום לא בא לי כלום. אני קוראת את המכתבים שכתבו לי בהכנה. רותם כותבת שהיא זוכרת אותי מהמיונים.... כולי בשאנטי שלי, קרת רוח, בטוחה בעצמי. כמעט ואין לי ספק שאני עוברת את זה בקלות. הרי כולם תמיד אמרו לי שהדרכה זה בשבילי, שאני מתאימה לזה, שיש לי את זה. כולם אומרים..... "אין לי ספק, זה בדיוק את". מה אני..? אני כבר לא ממש רוצה לעשות את זה. אני מפקפקת ביכולות שלי. אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה. פתאום אני מהחלשים. אני לא בולטת. אני לא דומיננטית כמו שתמיד הייתי בכל מקום. השתניתי..? אני כבר לא כזו..? אני מרגישה חלשה ורפויה. מרגישה שאין בי כוחות ואין לי יכולת. אני רק רוצה להשתחרר כבר מהצבא הזה ולהתחיל את החיים שלי. אני לא מסוגלת להשקיע עכשיו. לא עכשיו, לא כשאני ככה... אני כל מה שחשבתי תמיד שאני לא. אני לא מאמינה בעצמי??? אני??? הרי תמיד הרגשתי שאני מסוגלת לכל. ועכשיו, שבועיים לפני הסוף השבירה ממש מוחשית. כמו ענף שמנסים לשבור והוא עדיין תלוי על חתיכה שלמה. מה מחכה לי אחרי זה? אני אוהב לעשות את זה? אני אצליח לעשות את זה? להכנס לכיתה מלאה מילואימניקים ולהתחיל לזיין להם בשכל על דברים שאני חושבת שהרבה מהם זה שטויות...? אני יודעת שעדיף לי לסיים עם זה קודם כל, אני כבר כמעט בסוף, עדיף לסיים ואח"כ אלוהים גדול. אבל אין לי כוח. פשוט אין לי. עד שסוף סוף אני בבית, רחוקה מהזוועה הזאת שאני חווה מידי יום, עכשיו להתחיל להתעסק עם זה..? לא רוצה. אני רוצה רק שקט. בכלל בזמן האחרון כל מה שאני רוצה זה שקט ושלווה. חסר לי מאוד הקטע החברתי. אני מרגישה לא חשובה. איפה החברים שלי? הבנות שכל כך תפסו ממני? שתמיד רצו איפשהו להיות כמוני.... עם בטחון עצמי ותחושת עוצמה באופן כללי. עם אומץ להגיד תמיד מה אני חושבת ולעשות תמיד מה שאני רוצה. אני חייבת למצוא מאיפה לשאוב כוחות. חייבת להצליח לסיים את זה. בסופו של דבר אני אהיה גאה בעצמי. אני יודעת את זה. אני צריכה המון תמיכה עכשיו מהחברים שלי, והם לא מבינים את זה. למרות שאני באה ומדברת איתם, למרות שהם יודעים באיזה מצב אני, אני לא מרגישה שהם באמת שם בשבילי, ואני כל כך צריכה אותם עכשיו... אני מתה שכל זה יהיה כבר מאחוריי. וואו! כמה שאני מחכה לזה!!! קדימה, תמצאי את הכוח להמשיך, אל תיכנסי בחזרה לדיכאון הזה שסוחף אותך. תזכרי איך היית כשהגעת להכנה מהחטיבה... במצב הרבה יותר קשה... הרבה יותר גרוע... עכשיו קצת יותר טוב, או שפשוט עדיין רע, אבל באופן שונה שהוא קצת פחות גרוע. מה לעשות, ככה אני, צריכה את הכבוד שלי. צריכה להרגיש חשובה ומוערכת, ואני ממש לא מרגישה ככה עכשיו. אז תבלעי את הרוק, רק עוד קצת, ותמשיכי הלאה. תנסי להמשיך לסנן ולספוג עוד כמה חבטות. נתתי לעצמי יומיים של שקט. מחר ומחרתיים אני חייבת לשבת וללמוד. עכשיו זו ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי. אם לא הם יעיפו אותי, ואז עברתי את כל הסבל הזה לשווא. אין מצב שאני נותנת לזה לקרות!!! מפה בא הכוח!! אסור לי לתת להם לשבור אותי, להוכיח שהם צדקו, שאני לא מתאימה, כי אני כן! ככה אני! ככה תמיד הייתי! וככה תמיד אהיה!! אז תוכיחי. קדימה. הנה ההזדמנות שלך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
