כינוי:
no censorship מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
אולי עדיף כבר למות.
מגע המתכת בתוך הפה שלי. הטעם של החלודה. רוס"ר M16 שישים מעלות לתוך הגוגולת שלי. "למה לא?" אני חושבת לעצמי ומריצה בראש את המסלול שיעבור הקליע דרך השיניים אל תוך המח שלי ויפוצץ לי את הראש.איזה חור יציאה גדול יהיה לי בראש ואיך כך הדם והמוח והCSF ישפכו החוצה ויעפו לכל עבר. כי מה נשאר לי בכלל? אין לי אהבה בחיים. אין לי חברים. אין לי כבר את אחותי. אחותי. אחותי הקטנה. הדבר הכי יקר לי עלי אדמות. עיוורת מאהבה לחתיכת אפס שרק פוגע בה. ולא אכפת לה מה יש לי להגיד. ולא אכפת לה. לא אכפת לה בכלל. היא אפילו לא מתקשרת כשאני בבסיס. גם כשאני סוגרת שבת (מה שקורה לא מעט). אז למה לא לסיים הכל? להתאבד וזהו? כמו הפצוע שהיה לי. הפצוע שטיפלתי בו. שירה בעצמו והחזקתי לו את היד כל הדרך למסוק בזמן שהוא צורח בערבית דברים שלא הבנתי. לא מחבל - חייל. אני יושבת במיטה עם הרובה וחושבת "למה התור לקב"ן לא יכול להיותע כשיו? למה לחכות עד יום חמישי..? אי אפשר עכשיו..? אבל אני צריכה אותו עכשיו! אין לי אף אחד אחר! ואני בקושי מכירה אותו בכלל.... דיברנו פעם אחת לשתי דקות על זה שהוא רוצה שאני אבוא אליו בגלל המקרה שהיה עם החייל. "יש לי כבר תור" עניתי לו. אני שונאת את החיים שלי. אין לי כח לעשות שום דבר, לראות אף אחד. הדב היחיד שמעניין אותי זה לישון ולאכול ולשחק במחשב. והחבר'ה מתקשרים. "בואי נצא" "בואי למסיבה" "בואי לפה" "בואי לשם". "לא אני עייפה". "לא אין לי כח". "לא לא בא לי לצאת היום". רק להרקב בבית ולחזור לבסיס ביום ראשון. שונאת את הבסיס. שונאת. פעם היה כיף שם. פעם הרגשתי מועילה, הרגשתי חשובה. עכשיו אני סתם אפס וכלום. אני מגעילה את עצמי. אני כל כך פתטית. וגם היא. אבל אני יותר. כאילו כבר לא אכפת לה ממני. כאילו.... לא יודעת. מה, היא לא יודעת שאני אוהבת אותה? היא לא יודעת שהיא הכי חשובה לי בעולם? אז כתבתי לה מכתב, כי עכשיו היא בוכה בחדר בגלל האדיוט ואי אפשר לדבר איתה. הלוואי שהם לא יחזרו לעולם. שיצא לנו כבר מהחיים הדלביוב הזה. אז למה לא לפוצץ לעצמי את המוח? כי אני לא יכולה לעששות את זה למשפחה שלי. לא מסוגלת. ההורים שלי ימותו גם, יחד איתי, מבפנים. כל המשפחה שלי התפרקה. אחותי בחול כבר אלף שנה בלי כוונות לחזור בשנים הקרובות. אחי כל כך נבדל מאיתנו. כאילו הוא רוצה להתקרב אבל לא יודע איך. אין לי מושג מי הוא בכלל. מה הוא אוהב. מה הוא עושה בחיים. לומד ועובד. זה מה אני יודעת. בחיים לא הייתי במצב הזה. כבר היו לי תקופות קשות בחיים, למרות גילי הצעיר, כבר עברתי דברים בחיים, אבל דבר כזה עוד לא היה לי. כאילו נשאבה ממני כל שמחת החיים שהייתה לי. הייתה כל כך אנרגטית פעם. בואו נצא, בואו למסיבה, בואו נשתולל, בואו נעשה משהו מטורף. היום אני רק מחזיקה את עצמי בכוח שלא ליפול לסמים. הקוקאין הזה כל כך מפתה. ניסיתי רק פעם אחת, לפני כמה חודשים, חצי שנה אולי. מאז אני רק רוצה את זה שוב, וזה לא עוזב אותי. בא לי לצאת מהצבא וללמוד, כי זה הדבר היחחיד שעושה לי טוב. ללמוד. לפחות יש לי שאיפות. אני לא באמת רוצה למות. רק רציתי להרגיש כמה זה עוצמתי שיש רובה בתוך הפה. לא הכנסתי מחסנית או משהו. חלילה. אני מרגישה כבולה. והמחלה הזתא מטריפה אותי. תשתמשו תמיד בקונדום! תמיד!!! ת מ י ד ! ! ! למה? כי אני לא השתמשמתי. לכל מי שקורא את זה עכשיו, אל תהרסו לעצמכם את החיים. אני הרסתי. נדבקתי בוירוס שנקרא HPV - Human Papiloma Virus. לאף אחד אין מושג מה זה, אבל זה נפוץ אצל 70% מהאוכלוסייה!!!! 70 פאקינג אחוז!!! מה הוא עושה אתם שואלים? סרטן. זה מה שהוא עושה. הוא גורם להתרבות בלתי מבוקרת של תאי עוד, דבר שיכול להוביל אצל נשים לסרטן צוואר הרחם. 90% ממקרי סרטן צוואר הרחם נגרמים בגלל הוירוס הארור הזה. ומה? אין תרופה? לא. אין. רק לעשות בדיקות לסרטן פעם בחצי שנה ולקוות לטוב. לקוות שכשזה יבוא אני אתפוס אותו מוקדם ואצליח להציל את הרחם שלי. אצליח להישאר פורייה. אצליח להביא ילדים לעולם. הרי מה הטעם לחיות בכלל בלי להקים משפחה? ועכשיו אני יושבת פה ומרחמת על עצמי, כי אין לי שום רעיון טוב יותר. ביום רביעי יש לי את הבדיקה הראשונה מאז שנידבקתי. אלוהים! תעזור לי!!! תציל אותי..... אני לא רוצה סרטן!!!!! לא רוצה..... לא רוצה..... למרות שמגיע לי. כי אני סתם זונה. סתם שרמוטה. כשלמדנו על המחלה הזאת בקורס, לפני שידעתי שיש לי אותה, מישהו בכיתה אמר "מי שכזאת שרמוטה שיש לה את זה מגיע לה שיהיה לה את זה!". המפשט הזה לא עוזב אותי מאז שגיליתי. כנראה שמגיע לי באמת. על זה שהתייחסתי לגוף שלי, לעצמי, בחוסר כבוד מוחלט, והצעתי אותו לכל דורש, כמעט. דווקא כשלמדתי. דווקא אחרי שהייתי איתו והבנתי שזו לא הדרך. שאני צריכה לשמור על עצמי. אבל זה היה מאוחר מידי. ואולי זה טוב שזה קרה. כי בוודאי הייתי חוזרת לסורי. הרי אני לא יכולה לחיות בלי מגע. כי אם לי אהבה בחיים אז לפחות יהיה לי גבר שילטף וינשק ויגע. גם אם זה לא אמיתי. גם אם זו רק אשלייה בראש שלי. תחליף זול וזמין. מה יש לי לתת בכלל למישהו עכשיו? כולי קליפה ריקה. ריקה ריקה ריקה. מרוקנת לחלוטין מכל טיפה של שמחת חיים ואושר. שום דבר לא מעניין אותי. לא בא לי לעשות כלום. הדבר היחיד שמעניין אותי זה לסיים את הצבא ולהתחיל ללמוד כבר, כי רק לימודים ממלאים אותי. כשאני לומדת אני חיה פתאום. בקורס זה הצליח להחיות בי הרבה, אבל כאילו במקום שהכל יפרס לאורך היום הייתי סובלת בלילה. הולכת לחפש פינה בודדה לשכת על הגב לבד ולשאול את אלוהים מה עשיתי שזה מגיע לי...? ולבכות. ועוד קצת לבכות. ולנסות לבכות כי כבר אין דמעות. זה הדיכאון הכי קשה שניכנסתי אליו בחיים. כל דבר נראה לי כמו הר עכשיו. אני לא מסוגלת להתמודד יותר עם כלום. ועכשיו הריב הזה עם אחותי. גמר אותי. כתבתי לה מכתב שאני אוהבת אותה. שהיא הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים ושאין דום דבר ואף אחד בעולם שיקר לי יותר ממנה. שום דבר. ועכשיו היא כל כך שונה בגללו.... אני שונאת אותו. חמישה חודשים היא רק בוכה ורק ריבים ורק תסכולים. וכל פעם הוא מאיים עליה שהוא יעזוב, וככה הוא מחזיק במושכות. והיא? כמו בובה על חוט. מה מותר להגיד, מה אסור להגיד, העיקר שהוא לא יתעצבן. שהוא לא יכעס. שהוא לא יעזוב. אני כל כך שונאת אותו. ממש בא לי שהוא ידרס, וזה לא מתאים לי לאחל דברים כאלה לאנשים, גם לשונאים שלי. נראה לי שעצם זה שהוא גורם לי לכעוס, ולצרוח ולהתעצבן ולבכות זה מה שגורם לי לשנוא אותו הכי הרבה. וזה שהוא חושב שהוא הכי צודק בעולם. והוא כמו קיר בטון, אי אפשר להזיז אותו, אי אפשר לדבר איתו. אי אפשר. שווווווווווונננננננננננננננננננאאאאאאאאאאאאאאאתתתתתתתתתתתתתתתת אוווווווווווווותתתתתתתתתתוווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תחזיר לי את אחותי חתיכת בן זונה!!!!!!! תפסיק לפגוע בה כבר!!!!!!!!!!!!!!!!! תפסיק. תפסיק... אני לא ישנה בלילות. אני לא חיה בימים. אני לא חיה. אני מרגישה כאילו משהו מת בי. אבל אני יודעת שהוא לא באמת מת, הוא רק מחכה שיהיה טוב יותר ואז הוא יחזור. השמחה שלי. נמוגה לה ככה. שלחתי לידיד שלי שנמצא בחו"ל מייל עם תמונות שצילמנו מזמן. וואו. כמה זמן לא חייכתי ככה. חיוך גדול ואמיתי מכל הלב. כמה זמן לא עשיתי משהו ואמרתי לעצמי וואי איזה כיף היה. מחר כולם נוסעים לכינרת ואני לא באה. אין לי חשק. וגם ככה עשיתי היום קעקוע אז אסור לי להיות במים או בשמש. קר לי כל הזמן. גם כשלכולם חם. אני חייבת לראות כבר את הקב"ן. אני יודעת מתי אני מגיע לשלב שאני כבר לא מסוגלת להתמודד לבד. אני יודעת להגיד כשאני צריכה עזרה. אני מקווה שהוא יעזור לי. הוא עושהרושם של בנאדם מדהים. איזה עיניים טובות יש לו. וקול חם ומרגיע. גם שמעתי שהוא קב"ן טוב. שהוא עוזר לאנשים. שהוא לא חושב שכל מי שבא אליו רק רוצה לצאת מהצבא או מהבסיס או ווטאבר. היא הפסיקה לבכות. ואני עדיין לא. יש לי עוד הרבה. הטארות אומרות שאני לא אתאהב השנה. אני מתגעגעת אליו. הכל היה כל כך טוב ופתאום הוא בא עם כל הסרטים שלו והכל נגמר. הוא הבנאדם הראשון מאז האקס שהרגשתי שבאמת מתפתח פה משהו. שאני מסוגלת להתאהב בו. שאני מתאהבת בו. אבל ברגע שהכל נגמר שמים הכל בשקית ואורזים בצד. מדחיקים. כי ככה אני מתמודדת עם דברים (אם אפשר לקרוא לזה להתמודד). אבל איתו זה לא מצליח לי. אני עדיין חושבת עליו. עדיין רוצה אותו. עדיין מקווה, בכל פעם שאני הולכת למקום בו נפגשנו, שהוא יהיה שם. הוא שם הרבה. חבר שלו עובד שם. הייתי הולכת לשם עכשיו. סתם לשבת לשתות משהו. לדבר עם חבר שלו אולי. אבל אני לא יודעת אם הוא עובד היום וגם אין לי כסף, הכל יצא על הקעקוע. ואולי אני אראה שם מישהו שאני מכירה ולא בא לי. ובכלל יום הזיכרון היום ובטח סגור. אין מפלט. רק מלל ועוד מלל על מסך לבן בוהק. אני מתה על הקעקוע שלי. ממש ממש אוהבת אותו. אמא שלי אמרה שהוא גדול מידי וכעסה עליי נורא. אני שונאת להכעיס אותה. ואחותי סתם ביאסה אותי ואמררה שהציור שציירתי יותר יפה ממה שהמקעקעת עשתה. אבל אני אוהבת אותו בכל מקרה. אני מרגישה אותו, צורב לי בגב. עוד מעט הוא יתרגל. כמה אני כותבת ושם משפט לא קשור לקודם. כאילו כפתור אנטר לא קיים אצלי במקלדת. מישהו מסוגל בכלל לקרוא את זה ולהבין משהו? אכפת לי בכלל שמישהו יבין משהו...? או שאולי אני רק רוצה לכתוב....? ביום רביעי אני אגיע לבסיס בערב ואתעלם משאר העולם. למרות שבטח הבנות יעשו לי טוב ונתלהב קצת מהקעקועים (הלכתי היום לעשות עם מישהו מהבסיס וגם היא עשתה). ואז אני אנסה לישון, בלי הצלחה, כמו בדר"כ. וביום חמישי סוף סוף אני אלך לקב"ן ואני אתן לו את הנשק שלי ואגיד לו שאני לא רוצה אותו. זה צעד משמעותי מאוד עם המון השלכות. אולי אני לא אתן לו אותו. נראה מה יהיה. אני לא באמת חושבת שאני אפגע בעצמי. יש לי שאיפות ותקוות ודברים שאני רוצה לעשות בחיים. ומשפחה שאוהבת אותי, מעל הכל. אם אני נותנת לו את הנשק הוא עלול לשחרר אותי מהצבא. ואני לא בטוחה שאני רוצה בזה. מה שבטוח זה שיעבירו אותי בסיס. שאת זה אני דווקא רוצה קצת. רק חבל לי לעזוב את הבנות כי אני מתה עליהן. אבל גם ככה כל החברים שלי, חוץ מאחת, משתחררים בקיץ, ואני שונאת את המפקדים שלי ואת הצוות שלי (חוץ משתי בנות). פעם היו לי מליון ידידים ומעט חברות. היום לי חצי חברות. ז"א, הן אוהבות אותי ודואגות לי, אבל כנראה שאין להן זמן בשביל השגעונות שלי. ואני מבינה אותן. ח' חושבת שהיא בהריון כי יצאה לה בדיקה חיובית אז אני לא רוצה להעמיס עליה את הבעיות שלי עכשיו. והאמת שבכלל לא בא לי לדבר עם אף אחת מהן על זה. הן יודעות על המחלה והן יודעות שקשה לי עכשיו (נראה לי) אבל כנראה שאין להן כוחות לזה. והאמת שגם אין להן מה לעשות. בגלל זה אני הולכת לקב"ן. אני יודעת שכשאני מרגישה שאין לי אף אחד לדבר איתו כי אף אחד לא יבין או שאף אחד לא ידע מה לעשות ופשוט ישב מולי חסר אונים עם רצון לעזור לי אבל בלי פתרונות, כמו האקס שלי,אז צריך לפנות לאיש מקצוע. מישהו שיכול לעזור לי. אני לא רוצה לעשות שום דשבר קיצוני עכשיו. רק ללכת לדבר איתו. אני מקווה שבאופן קבוע, פעם בשבוע לפחות. אני שונאת את המפקדים שלי!! מת לנו חייל! מת! בחיים לא חשבתי שיצא לי לטפל במישהו שימות. וכשאני והשנייה הכלנו לבקש תור לקבן"ן אז המפקד שלי אמר לה "מה, גם את?" בשיא חוצפתו. כאילו שהוא אי פעם עבר משהו כזה. לפני הקצונה הוא סתם היה במרפאה של ג'ובניקים מתים שמתחפשנים כל היום. מה הוא מבין בכלל? אם אנחנו רוצות קבן אנחנו נראה קבן! זכותנו! הוא חושב שכל מי שהולך לקבן רק רוצה לעבור בסיס או לצאת מהצבא. כנראה שמעולם הוא לא היה במקוצה נפשית שהצריכה איש מקצוע ולכן הוא לא מבין. אבל זה עדיין מעצבן. אחרי התחקיר הגדול שהיה לנו סוף סוף מישהו ניגש ואמר שטיפלנו מצויין, שיבח אותנו קצת וגם דאג לנו, אמר לנו שהוא רוצה שנלך לקבן בכל מקרה, כי זה לא מקרה קל וכל זה. סוף סוף מישהו פתח את העיניים! סוף סוף מישהו חשב על טובת החיילים! והיא לקחה את האירוע יותר קשה ממני. אני מקווה שהיא תהיה בסדר. היא באמת לא יכולה להישאר בבסיס הזה, יש לה נפש עדינה ואנחנו רואים מקרים קשים שם. אני כל כך גאה בה שבארוע היא לא קיבלה שוק והיא תפקדה מצויין. אני בכלל לא חשבתי על כלום. רק פעלתי בצורה מכאנית. הוא בכלל לא היה בנאדם עד שהמסוק המריא. עד אז הוא היה פצוע. ופצוע ובנאדם אצלי זה שתי הגדרות שונות. רק ככה אפשר לנתק את הרגש מהטיפול. ברגע שהמסוק המריא ממש ממש רציתי להקיא. אבל עבר לי. לפעמים בלילות אני חושבת על איך שהוא שרט וצבט לי את המרפק כשהחזקתי לו את היד בכוח כדי שיפסיק להשתולל ולשחרר את האינפוזיות. נראה לי שאם הקבן קורא את מה שכתבתי פה עכשיו הוא מעיף אותי לבקום עם 21 על טיל ומעיף אותי קיבינימט מהצבא. אין לי מושג מה לעשות. אנילא יודעת אם אני רוצה לעבור בסיס בכלל. אני לא יודעת אם אני מסוגלת בכלל להתמודד עכשיו עם בסיס חדש ואנשים חדשים. היה לי כל כךכיף בקורס! אני רוצה לחזור לשם!!! אנשים מדהימים ורק צחוקים וכיף וללמוד דברים שמעניינים אותי. ומצד שני לבכות בלילה לבד באיזו פינה חשוכה ולגלות שאני נשאית של החרא הזה. באמת שכחתי לציין פה שזאת נשאות לכל החיים!!!! תשמרו על עצמכם!!!! זה לא שווה את זה!!! שימו קונדום!!! גם אם יה לכם בן/בת זוג קבוע אז תעשו בדיקות לפני שעוברים לגלולות, ולא רק לאיידס. יש סדרה ל בדיקות שנקראות STD's - Sexual Transmitted Desises זו בדיקת דם שבודקים בה איידס וצהבת (הפטיטיס) ועגבת (סיפיליס) ועוד כמה מהמחלות הנפוצות. למישהו יכולה להיות מחלת מין במשך שנים והוא לא ידע על זה כלום!!! במקרים רבים מאוד אין סימנים עד שזה מאוחר מידי. תבדקו! כל חצי שנה! תשמרו על החיים שלכם. זה מעבר ל-אתם יכולים למות. מדובר פה באיכות החיים שלכם. מדובר פה בפוריות שלכם. ביכולת שלכם להתרבות, להביא חיים לעולם, להקים משפחה. לחיות בלי שידחפו לכם מצלמות לגוף פעם בחצי שנה. בלי שיקחו ממכם חתיכת רקמה מהעור כדי לבדוק אם יש בה סרטן. בלי לחיות בפחד שאולי הבדיקה הבאה תצא חיובית. יואו. סרטן. אלוהים ישמרני! שמע ישראל אדוני אלוקינו אדוני אחד! אני כל כך אבודה. כל כך אבודה. מבולבלת ומפוזרת לחלוטין. אנשים קובעים איתו דברים ואני לא זוכרת בכלל. שכחתי את היומולדת של החברה הכי טובה שלי. וכל מה שנשאר לי, ברגעים הכי קשים, זה למלמל לעצמי שמע ישראל ולקוות שהוא שומע ועוזר. כי מלבדו כבר אין לי אף אחד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
