רק אני והלבד שלי...

כשצריך תמיד קוראים

ושמסתדרים ישר זורקים.

זורקים לפח את הדאגה, הדעה, ההבנה, העזרה.

כאילו כלום לא קרה,

היא מבקשת ואני באה,

באה להצילה!

מסדרת הכל דואגת ותומכת

ואז פשוט מושלכת.

מרגישה פשוט-> מנוצלת.

עושה הכל בשבילם וכלום לעצמי

דורכת על עצמי,

לא מתייחסת בכלל אליי לא על מה יגידו מה זה יעשה לי כלום!

רק להיצלה,

להושיט לה יד, יד לעזרה.

אני מסתבכת ולא רוצה מקבלת מילים שללב חודרות כמו סכין.

"יבשה", "כבדה" ולא מעניינת, פשוט משעממת.

אבל אני עזרתי להן אני חושבת לעצמי,

מה איתי? לי לא מגיעה אותה הדאגה ?

לי לא מושיטים יד לעזרה?

שוב אותה הרגשה עולה לי מין הלב אל הגרון,

הרגשה שלא נותנת לישון

מנוצלת.

החברות שלי, שוב הן,

אני תמיד עם מישו אבל תמיד מרגישה כל כך לבד,

אני נותנת את כולי שהכל  יסתדר,

ישאר מאחוריהן, עושה הכל שיהיה בסדר.

היו כמה פעמיים שחברה שאלה אם אני רוצה לבוא אליה לפני שניצא

לאן שהוא כי היא לא רוצה ללכת לבד ברגל

אז אמרתי שאני יבוא בכיף כדי שלא תילך לבד וככה ניפגש ונדבר קצת...

"מתי לבוא?" שאלתי.

"בשש" היא ענתה (היינו אמורים להיות שם ב6 וחצי).

הרגשתי נורא, היא לא רוצה לבלות איתי?

אפילו לא טיפה?

היא רק רוצה שאני ילווה אותה לשם?

ואני עוד גרה קרוב יותר למקום,

אני רציתי להיות איתה ושנילך ביחד

אבל היא רק רצתה שאני ילווה אותה היא לא רצתה שבכלל אני יהיה אצלה,

זה לא ניצול?

אני חושבת על זה ובא לי לבכות

אולי זה נירא לכם כמו משו קטן ושולי אבל לא בשבילי.

עצובה, פגועה ומבואסת

עריכה:7\6

יש לי עיצוב חדש ולדעתי הוא ממש יפה מה דעתכם?

אם בא לכם גם עיצוב מדהים אז תכנסו

לפה