http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280מה כבר יש לתאר?! ועוד ב-255 תווים?! זה רק אני והחיים שלי!heCopyright 2026 -סודית-. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9870728<div align="right" dir="rtl">איך אני שמחה, היום עבר בדיוק שבוע מתחילת הלימודים ואין בן אדם יותר מאושר מימני... התרחקתי מהחברות שלא רציתי לנטוש לגמריאבל גם לא רציתי להיות איתם כל כך הרבה כמו בשנים קודמות. ועכשיו אני ממש מאושרת על הבחירה הזאת... הכרתי בנות חמודות, ועכשיו שאני ניפגשת אם החברות שלי, אני מרגישה ממש כמה הן מתגעגעות, אנחנו נפגשות לפחות פעמיים בשבוע ואני מרגישה שהחיבוק יותר חם, החיוך יותר גדול, שכולן קופצות אליי, אני ממש מרגישה שמעריכים אותי, קצת חבל, שמעריכים משו אחרי שהוא כבר לא שם אבל לא הייתה לי בררה, היה לי רע. והאמת מאוד פחדתי מההחלטה הזאת כי אני ביישנית, ופחדתי שאני ירגיש בודדה. אבל עכשיו אני לא מבינה איך לא עשיתי את זה שנה קודם. זה עשה לי כל כך טוב, כיף לי בבית ספר, הכרתי בנות חדשות וחמודות והחברות שלי קרובות אליי יותר מתמיד... אני ממש בהיי, היפראקטיבית, שמחה ומאושרת, כל היום לא הייתי עצובה רק שמחתי וצחקתי ועכשיו אני מייחסת אליי משפט שלא ייחסתי פעם: "תן חיוך הכל לטובה" אז אנשים, תחייכו, תישמחו, החיים קצרים מידי, ה' לא נתן לנו חיים כדי שניבכה בהם, גם אם קשה והכל רע,</div>Sun, 07 Sep 2008 23:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9870728http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9870728http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9816505<div align="right" dir="rtl">נפש קטנה מגיעה לעולם, עטופה בשמיכה קטנה, עיניים כחולות גדולות, מושכות יפיפייה, מקסימה, כל כך תמימה... &gt; רוז ירון ז"ל סיפורה של פרח קטן ויפה, רוז הקטנה, בת 4.5 בלבד במותה, רוז חייה חיים שלאויב הכי גדול שלי לא הייתי מאחלת, להיות נידחה מכל כיוון, להיות לא רצוי, איש לך רוצה בך עוד... רוז נולדה לזוג צעיר שבלי הרבה מחשבה החליט להיתחתן ולהביא לאוויר העולם את רוז הקטנה. לאחר זמן מה ההורים התגרשו ורוז הלכה עם האב לצרפת ושם נישארה בזמן שהיית מוכה על ידי אביה כל יום ביומו. האב הכיר מישהי שלא רצתה ברוז בגלל שהייתה ילדה עצובה ובוכייה, שהייתה מטיחה את ראשה בקיר רק לשביל לקבל מעט דאגה, אולי רק טיפת צומת לב. אבל רוז נישלחה לארץ להיות עם אימה שבנתיים נישאה לאביו של בעלה לשעבר(סבה של רוז). והולידה לו שתי בנות, הסב לא רצה ברוז וגם הוא היה מכה בה בלי הפסקה. רוז נישלחה לביתה של סבתא רבה שלה אך אחרי זמן מה הסב לקח את רוז ואף אמר לסבתא רבה שהיא לא תיראה אותה יותר, הסבתא רבה לא חשבה שמה שקרה בסוף באמת יקרה. הסב נסע במכוניתו עם רוז הקטנה שבכתה במהלך הנסיעה, והיכה בה. רוז לא הראהסימני</div>Wed, 27 Aug 2008 16:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9816505http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9816505http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9754618<div align="right" dir="rtl">אחחח, אופטימיות! ט"ו באב שמח לכולם, גם השנה לצערי הט"ו באב שלי בודד שנה שעברה הייתי נורא נורא מתוסכלת מזה, אבל השנה, הבנתי שהייתי תמימה וטיפשה, כולם חושבים שט"ו באב הוא רק לזוגות, ותמיד חשוב לעשות משו, אבל לפעמיים זה נירא לי כל כך מזוייף, לפעמיים זה נירא שמישהו הביא משו לבן זוג שלו כדי לא לצאת קמצן או משו בסגנון... לא יודעת בכל מיקרה... החלטתי לא להיות מבואסת מזה, האמת ראיתי באופרה וינפרי(משועממת שכמותי), שיום אהבה הוא לא רק לזוגות, זה לכל מיניסוגים של אהבה, חברות, משפחה וכ"ו... אז יש לי כמה חברות שאין לי בעיה להיות איתם בט"ו באב, ויש לי את המשפחה הכי טובה בעולם, אז שאני יתלוננן? מה פתאום! (חח הייתי חייבת). אז לכל הזאבים הבודדים למינהם, לכו להיות אם חברים, תבלו עם המשפחה, ויבוא יום ותחגגו את ט"ו באב עם הבן אדם המתאים ט"ו באב שמח3&gt;</div>Sat, 16 Aug 2008 01:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9754618http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9754618http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9650403<div align="right" dir="rtl">מנסה לא לקחת ללב, לא להגיב, לא אכפת לי תגיד מה שאתה רוצה, לאן שאני אני הולכת, פונה, מסתובבת תוויות מקיפות אותי מכל מקום... "פריקית", "אבו גבר",לפעמיים שמנה, בא לי להיקבר עמוק באדמה... אני לא מבינה... זה שאני שומעת רוק ולא אוהבת פופ עושה אותי פריקית? זה שאני לא הולכת אם חצאית מיני ומחסופיםוניראת כמו איזו זונה עושה אותי אבו גבר? וזה שאני לא אנורקסית ואני רוצה להיות יותר מדוגמנית שאני יהיה גדולהעושה אותי שמנה? הכל נאמר, "בצחוק" לא בצחוק זה אותו דבר... אין, אנשים לא מבינים את כוחם של המילים, הן יכולות לרגש, לעצבן, וגם לפגוע. ולצערי הרב קרה לא פעם שמילים גםהרגו... נערים ונערות התאבדו מהתעללות נפשית, אנורקסיות נהיו כאלה בגלל אותם כינויים של "שמנה". ורועי וענבר שקילפו אותי מהריצפה אחרי הנפילה שלי, אמרו אני צריכה לעשות מעשה וזה מה שאני עושה... אני עוברת כניראה כיתה או בית ספר להכיר אנשים חדשים, כאלה שיעשו לי יותר טוב על הלב... יש כאלה שקוראים בבלוג לפעמיים ויודעיםעל החברות שלי ואת כל הסיפורים... אז תאחלו לי בהצלחה &nbs</div>Sun, 27 Jul 2008 16:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9650403http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9650403http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9645307<div align="right" dir="rtl">קיבלתי עיצוב חדש ולדעתי הוא פשוט מושלם! ואני נורא אוהבת אותו... מה דעתכם??? אה ואם אתם רוצים לקבל גם עיצוב מושלם כזה אז תיכנסו לפה. </div>Sat, 26 Jul 2008 18:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9645307http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9645307http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9640422<div align="right" dir="rtl">אתמול בשעה 14:37 הלכה לעולמה ילדה מיוחדת בשם אליה, אליה חייה את חייה אם המחלה הנורא שבטח כולם מכירים... אנורקסיה. ונירא לי שהבנתן שהפעם המחלה ניצחה. ניכנסתי אתמול לבלוג שלה ולא יכולתי להפיסק לבכות ישבתי מול הבלוג וקראתי את מכתבה שוב ושוב... אליה ידעה על סיכויה הקלושים אז כתבה מכתב כל כך מרגשוביקשה מחברתה לפרסם אותו בבלוגה ביום מותה. למרות שעדיין קיוותה שהפוסט הזה לא יצא לישרא בלוג, הוא כן יצא. אליה נפתרה במשקל 27.5 והיא רק בת 16. זה הבלוג של אליהשלעולם לא יהיה מעודכן יותר על ידה זה פוסט קצר וכל כך משמעותי... כל מה שהיה חשוב לאליה זה שבנות אחרות שיש להן את המחלה ינצלו מימנה... שיהיה זכרה ברוך! </div>Fri, 25 Jul 2008 19:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9640422http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9640422http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9587502<div align="right" dir="rtl">הם חזרו הביתה עברו קילומטרים להגיע לכאן, חזרה לארץ הולדתם. לא יראו עוד את ארץ הקודש הצפון המושלג, אילת החמה, ולא בשום עונות השנה. הרוב ידעו אך המשיכו לקוות שאת אותם הילדים יוכלו שוב לראות, צוחקים, מחייכים, נהנים בגדול פשוט חיים. לא ישובו לחייך וגם לא לצחוק לא להנות ואפילו לא לחיות. אותם חיילים שרצו להגן ולשמור נלקחו, נקטפו ונטלשו מידי אימן ולעולם לא ניצחק איתם. העבר חקוק בזיכרון הרגש הוא זה שלא נותן לישון. העיניים אדומות מבכי הגרון יבש מדמעות, איך זה יכול לקרות? צעירים, צעירות, בנים ובנות, ילדים וילדות, רוצים להגן אלינו, להתחזק ולשמור אבל ה' אתה הוא זה שהבטיח לשמור! עלה"הקטנטונת" שלו שמחזיקה עכשיו רובה, על הילד שלה שנימצא בתוך הטנק. ה', גדול ענק למה מאיתנו אותם הוא לקח?! להגן ולשמור על כולנו מלמעלה? זה כבר לא משנה למה, משנה רקהעובדה שהם שם למעלה... אני בטוחה שרובכם ראיתם בחדשות או באינטרנט שאודי גולדווסר ואלדד רגב חזרו לגבולות ישראל אבל בתוך ארון קבורה. לי זה עשה משו בלב שבנים שלנו שרצו לשמור אלינו ועל כולם בארץ הזו! בתמורה לזה נתנו את</div>Wed, 16 Jul 2008 19:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9587502http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9587502http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9540474<div align="right" dir="rtl">חיי המאושרים כעוגה בבסיס חשוב להכניס שתי כוסות אהבה, כפית של תקווה, אפשר גם קצתאמונה. כף של שמחה, וקומץ של אומץ. מוסיפים מעט קרם של אופטמיות ומוציאים את כל הפסימיות. ביטחון לפי הטעם, רגישות וסקרנות על 180 מעלות, ומורחים מעל מעט חמלה, מפזרים קצת שאפטנות, ואסור לשכוח את כף התמימות. ואם אוהבים אז אפשר גם מעט ביישנות. ולבסוף לעוגה מומלץ להוסיף גם טיפה של חיוך. אסור לשכוח שום מרכיב כי העוגה יכולה לצאת חמוצה. אם נישכח כמה רגשות יכול להיווצר מצב שלחיינו יהיה אותו סוף חמוץ, כמו לאותה העוגה. זה תמיד עושה לי חיוך על הפנים כדי לכם גם ליצור את המתכון שלכם, כי אולי המתכון שלי הוא לא שלכם ושלכם הוא לא שלי... להתעלם זה לתחרות: http://img183.imageshack.us/img183/6436/image435642bm2.gif <IMG style="WIDTH: 400px; HEIGHT: 163px" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/80/22/51</div>Wed, 09 Jul 2008 15:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9540474http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9540474http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9507518<div align="right" dir="rtl">כשצריך תמיד קוראים ושמסתדרים ישר זורקים. זורקים לפח את הדאגה, הדעה, ההבנה, העזרה. כאילו כלום לא קרה, היא מבקשת ואני באה, באה להצילה! מסדרת הכל דואגת ותומכת ואז פשוט מושלכת. מרגישה פשוט-&gt; מנוצלת. עושה הכל בשבילם וכלום לעצמי דורכת על עצמי, לא מתייחסת בכלל אליי לא על מה יגידו מה זה יעשה לי כלום! רק להיצלה, להושיט לה יד, יד לעזרה. אני מסתבכת ולא רוצהמקבלת מילים שללב חודרות כמו סכין. "יבשה", "כבדה" ולא מעניינת, פשוט משעממת. אבל אני עזרתי להן אני חושבת לעצמי, מה איתי? לילא מגיעה אותההדאגה ? לי לא מושיטים יד לעזרה? שוב אותה הרגשה עולה לי מין הלב אל הגרון, הרגשה שלא נותנת לישון מנוצלת. החברות שלי, שוב הן, אני תמיד עם מישו אבל תמיד מרגישה כל כך לבד, אני נותנת את כולי שהכל יסתדר, ישאר מאחוריהן, עושה הכל שיהיה בסדר. היו כמה פעמיים שחברה שאלה אם אני רוצה לבוא אליה לפני שניצא לאן שהוא כי היא לא רוצה ללכת לבד ברגל אז אמרתי שאני יבוא בכיף כדי שלא תילך לבד וככה ניפגש ונדבר קצת... "מתי לבוא?" שאלתי. "בשש"היא ענתה (היינו אמורים להיות שם ב6 וחצי). הרגשתי נו</div>Fri, 04 Jul 2008 18:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9507518http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9507518http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9430666<div align="right" dir="rtl">הוא מדבר ולאט לאט מגביע את קולו היא מנסה להכניס מילה והוא עוצר אותה בצעקה המרימה את הבית "אוי תשתקי כבר" מנסה פעם נוספת ולא מוותרת אבל גם הוא לא. צועק, צורח, צווח ואני מתחננת שיראה טלוזיה, יראה משחק כדורגל, יקרא עיתון, אבל הוא לא, הוא עולהלמעלה צועק מחומם ומרוגז הצעקות נגמרות בתריקת דלת. הבית שקט עכשיו, הכל נגמר אבל איך האווירה בבית תהיה מחר? מנסה לקרוא את הספר והמילים נכנסות לראש ויוצאות מימנו באותה הקלות. מנסה לקרוא להבין מה קורה ואז אני מבינה שאני שוב ושוב קוראת את אותה השורה. הדמעות זולגות בלי הפסקה למרות שהמלחמה בבית ממזמן כבר נגמרה. אמא ואבא שלי, ריב בין הורים אתם בטח כולכם מכירים, אני שונאת אותם על זה על איך שהם מגיעים אליי אם הבעיות שלהם מה אני קשורה תפסיקו לגרום לי לבכות על הבעיות שלכם! ועוד איזה בעיות על שטויות! אמרתי לאמא שלי שאני רעבה ושאלתי מה אני יכולה לאכול היא הציעה כל מיני דברים ואמרתי שלא מתחשק לי, נכנסתי לחדר והתחלתי לקרוא היה שקט לא שמעתי לחשושים לא כלום ופתאום אבא שלי התחיל לצעוק. אני אוהבת אותו אבל הוא מיושן מאוד בדעות שלו, האישה</div>Mon, 23 Jun 2008 17:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (-סודית-)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512280&blogcode=9430666http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=512280&blog=9430666