היי פיפס. רציתי פיפול אבל זה מזכיר לי את פקצותיי אז ויתרתי מהר מהר.

מזג האוויר מבלבל בימים האחרונים אבל אתמול היה יום ממש יפה. (לא יפה במובן של יש שמש וחם- יפה מבחינת יש שמש ועננים והשמיים כחולים עזים עם קישוטים לבנים... וכל הזבלה בדר"כ לבי"ס ירוקה... יפה!!!:-))

המצב רוח שלי משתנה מקצה לקצה. אני מקפידה לא להגיע לדיכאון ולהגיד לעצמי "אני עצובה ולא מדוכאת" וזה קצת עוזר. לפעמים.

שלשום, יום חמישי, לא היה לי "ילדי השלום" אז נשארתי לדבר קצת עם ידיד חכם. מצאתי את עצמי מספרת לו על נופר ועכשיו אני חושבת שאולי זה מוקדם מדי כי אנחנו לא ממש מכירים. הוא יעץ לי לנסות לחיות בעצמי, לצאת מהבלאגנים ומכל הרגשות שקשורים בה ולחזור לתפקוד נורמלי. לשמוח שוב. להלחם על החברים שמתרחקים ולמצוא חדשים. הוא עודד אותי ונתן בי המון מוטיבציה אבל שעתיים אח"כ ידעתי שצריך הרבה יותר ממוטיבציה בשביל זה. צריך עקשנות וכוחות נפש שקשה לי לגייס עכשיו. אבל אני חושבת שהמגמה הכללית היא שיפור, עם זה שבלילות אני תמיד מרגישה נורא.

בית הקברות

כסיימנו לדבר התקשרתי לורד, חברה ישנה, היחידה שזוכרת את נופר כמוני. שעדיין חושבת עליה ובוכה והכל. כבר מזמן רצינו ללכת לבית הקברות אבל לא יצא והיום סופסוף התאים לשתינו. בזמן שהלכנו לתחנה וחיכינו לאוטובוס התעדכנו קצת. היא הייתה בכיתה שלי בשנה שעברה והשנה היא לא (כמובן. אף אחד לא.)ומכיוון שאף פעם לא היינו חברות קרובות אלא רק חלק מאותו הקבוצה, הדבר היחידי שקישר אותנו עכשיו זו נופר. דיברנו הרבה על לימודים ועל התעודות המתקרבות ואז עברנו לחברים ומשם גם לנופר. היה טוב לדבר עליה לשם שינוי, ולא עליי מאז שהיא הלכה. הגענו לבית הקברות. כבר היה 6 ומשהו והיה חשוך מאוד.

בהתחלה היה די מפחיד. בית קברות בלילה זה... מקור להשראה. הסתכלתי על כל הקברים (יש שם איזה 10 ק"מ או יותר) ודמיינתי מתחת לכל אחד מהם גוף של מישהו, זקנים, מבוגרים, ילדים. כל אחד מת מסיבה אחרת. אח"כ אמרתי לורד שיותר מפחיד אותי אם יש כאן משהו חי מאשר מת. כשאני הולכת ברחוב בלילה אני משקשקת מפחד אז בבית קברות?! מה אם יש פה איזה סוטה או ערבי? זה רחוק מהכל  ואם יקרה משהו יעלו על זה רק בבוקר במקרה הטוב. אבל התאוששנו והמשכנו ללכת עד לקבר שלה. השם שלה בשחור על האבן הלבנה לאור הירח בלבד לא יוצא לי מהראש. אני רואה אותו בכל מקום מאז. ישבנו כמה דקות לצד הקבר וקצת דיברנו על כמה ריקני זה קבר- בסה"כ אבן ושם. שום דבר מהבן אדם. אח"כ היא הפנתה את ליבי לצל על הקברים האחרים שזז. "ממה זה יכול להיות?" "מעץ...אולי?" "את רואה פה עצים שחוסמים את האור מהבניין ההוא???" "לא..." "אולי נלך???"

נפרדנו ממנה והסתכלנו שוב לשם. עכשיו לא היה צל בכלל. אמאל'ה. :/ הלכנו בחזרה והמשכנו בשיחה. דיברנו על דברים שלא יכולנו לשכוח והיא סיפרה לי על הצעקות של אחותה הקטנה של נופר כשקברו אותה. אני לא מפסיקה לראות את הדברים שהיא תארה מול העיניים. התקשרנו לאמא של נופר. היא אמרה שאנחנו יכולות לבוא.

הגענו לשם והתקשרתי גם לדימה שיבוא (כי עכשיו אנחנו מנסים לשתף אחד את השני בחוויות והכל...) הוא הגיע קצת אחרינו. הייתה אווירה טובה. אני מתה על הבית הזה. הם אנשים פשוט טובים, פשוט נעימים ומצחיקים. לא דיברנו הרבה עליה. יותר התעדכנו אחד בחיים של השני בשיחת חולין כזו. נראה לי שנשארנו עד מאוחר מדי. בפעם הבאה נלך מוקדם יותר. קיוויתי לדבר קצת עם דימה אבל הוא התקפל ישר הבייתה. טוב הוא חולה אבל עבר עליי המון והרגשתי בעע.

הגעתי הבייתה עייפה ועצובה.

ההתפרצות

אתמול התחיל רע. רבתי עם אמא ובשעה כימיה המצב רוח חזר להרגלו. ישבתי בפנים אטומות כל השיעור. השותפה לשולחן הלכה לשבת ליד ילד אחר, אולי היא נוקמת בי על זה שישבתי עם גיא באנגלית. נו מילא. הרגשתי רע אבל אח"כ הייתה לנו שעה אירובי אז  זה קצת שיפר את המצב רוח. בדרך חזרה הבייתה עם ידידה היה די נחמד. כתבתי את השם שלה עם עלים של פרח צהוב על המדרכה, נראה אם זה יישאר אחרי הגשם.

סבא וסבתא באו בערב, וראינו סרט יפה. אח"כ הלכתי לדימה. ראינו עוד סרט יפה, על אישה חולת סרטן, עפ"י בקשתי. מהרגע שראו שהיא חולה התחלתי להחנק. מזל שהיא נפרדה ממנו לפני שראו את הגסיסה שלה. לא הייתי עומדת בזה. כשהסרט נגמר הרגשתי שזה בא. סופסוף הצלחתי לבכות כמו שצריך. ממש מהלב ולא שתי דמעות וזהו. לא רציתי שהוא יראה אז ברחתי לשירותים. כשחזרתי נשכבתי במיטה שלו והתכסיתי. לקח לו יותר מדי זמן לבוא ולחבק אותי. נרדמנו אבל לא רציתי שזה יהיה כמו בשבוע שעבר, שנישן כל היום ואני אכעס על עצמי, אז עפתי בבוקר.

ועכשיו שוב המצב רוח הרע חזר. מה יהיה איתי???

בערב ידיד התקשר ושאל אם בא לי לארגן אנשים כי רועי לוי מופיע פה בסביבה. ניסיתי לשאול כל מיני אבל די מהר הבנתי שזה לא יצא מזה כלום. זה שוב חזר. דיכאון ולא עצב. הצלחתי לבכות עם המוזיקה. הרגשתי אומללה. הרגשתי שאף אחד לא יוכל לעזור לי ולי בעצמי אין כיוון איך אוכל לעזור לעצמי... רציתי לדבר עם מישהו, אבל לא רציתי ממש להגיד כלום לאף אחד. רציתי שהוא ינחם אותי, אבל כנראה שפגעתי בו בקימה המוקדמת שלי. הלוואי שהוא היה מבין...

החלטתי שאם אני כבר לא יוצאת ואין גשם אז לפחות להוציא את העצבים על משהו מועיל. יצאתי לרוץ, וכשהתחיל לרדת גשם סיימתי את המטרה שהצבתי לעצמי והלכתי לשוטט. הקפתי את כל הרחובות הקרובים משתדלת ללכת במקומות הבטוחים בלילה. הגשם, האוויר וההליכה עשו את שלהם. כשחזרתי כבר הרגשתי יותר טוב.

זאת לא אני שאתם רגילים אליה, אבל רע לי והבלוג הזה נועד לשפוך... אז הנה אני שופכת.

אני לא יודעת למה, מתחיל לחזור לי הדיכאון מהקיץ...

אולי בגלל היומולדת שלה, אולי בגלל שאני לא פשוט לא עומדת בכל הדרישות...

אני מרגישה שאני צריכה שיאהבו אותי, ויש אנשים שאוהבים אותי, אבל אני לא מרגישה יכולת לשתף אותם!!!!

ואם אני כבר אני מצליחה לרמוז על משהו לאחד מהגוד פיפול שלי <שתי חברות, שני ידידים, חבר> או למישהו מהאנשים שאני סתם מחבבת, אני מרגישה שהשיחה נמצאת במבוי סתום ושזה לא באמת מעניין אותם, או שזה יותר מדי מעניין אותם ואז זה מעיק.

אני לא יכולה לעמוד ברחמים או בנסיונות התערבות בבעיות שלי אז אני לא נותנת לעצמי לספר.

וכואב, כואב כל כך. אני רק רוצה להיות קצת לבד. או שיחבקו אותי. כשאני לבד אני מפנטזת על חיבוק וכשאני בחיבוק אני רק רוצה לחזור להיות לבד....

אני יודעת שיש עוד אנשים שמרגישים ככה מסביבי אבל... אני כבר לא מסוגלת לעזור לכולם... אני באמת רוצה אבל אני לא יכולה לסחוב את הכל עליי!!!

פשוט ריחוק, ריחוק מהכל ומכולם. מחשבות מעוותות, חוסר ריכוז, חוסר חשק, עייפות נפשית אבל עם זאת נדודי שינה.

רק רוצה לנוח, לנוח...

להיות קצת עם עצמי אבל אני מרגישה רע לבד...

כל כך מבולבלת!!! :/

הכניסה לבית הספר החדש הלכה חלק, יש המון אנשים שאוהבים אותי, מאלה שהכרתי קודם ומאלה שלא. אני פוחדת שההסתגרות שלי תהרוס לי הכל וכשאני אתעורר יהיה כמו בחטיבה: אני אשאר לבד אחרי שכבר נתגבשו קבוצות. וקשרים שהתנתקו קשה להחיות!

אתמול חברה לשעבר שלי פתחה פתאום בשיחה איתי באינטרנט.

אחת שהייתה איתי בכיתה בחטיבה אבל הקשרים ביננו תמיד היו מוזרים כאלה, לא הדוקים ולא רפויים. אנחנו יותר חברות של חברות מאשר חברות, אבל יש לי הרבה כבוד אליה ואני חושבת שזה הדדי. פינה חמה בלב.

השיחה התחילה רגיל- מה נשמע וכאלה, אבל הייתי בטוחה שיש משהו מעבר כי אנחנו לא מדברות סתם ככה.

פתאום היא הפציצה אותי במשהו שלא הייתי מוכנה לו: "בא לך לבוא איתי לקבר?"

שוק. אני חושבת שהרגשתי הקלה שעוד מישהו זוכר, דבר ראשון. היא באמת הייתה מדהימה איתה. למרות שהן לא כל כך הכירו, אני חושבת שיש בהן כמה דברים דומים. אני זוכרת שאחד הדברים שבאמת קרעו אותי היה לראות אותה, את ורד, יושבת על הרצפה ו...קשה לי לתאר... נקרעת מבכי. סובלת... ביום שאחרי מותה של נופר.

אמרתי לה שהייתי השבוע ושהיה לנופר יום הולדת והיא הרגישה כל כך רע, חבל שאמרתי. אמרתי לה שאין לה מה להצטער, שבמילא אין מי שיעלב. ופתאום כל הבכי שנאגר בי במשך חודשים התפרץ החוצה.אפילו כשדיברתי שעה אל אבן בתקווה שחברה שלי שומעת משהו מזה, אפילו אז לא הצלחתי לבכות...  ומאז אני לא מפסיקה לבכות. היום כמעט נשברתי בשיעור היסטוריה, כשהתרגזתי על המורה והתחלתי לכתוב מילים של השיר ששרנו לה ב30 והעיניים כוסו דמעות וכבר לא יכולתי לראות, אז עשיתי את עצמי ישנה.

אסור לאף אחד לדעת...

אבל באותו הרגע פשוט הייתי חייבת להפסיק כי אבא ואמא הביאו חבר שיעזור להם למצוא מלון נורמלי בניו יורק. כנראה שהם טסים לכמה ימים... והחבר היה צריך את המחשב שלי. אז הלכתי לדימה שיסביר לי על הסינוסים וחזרתי ב1.

נרדמתי ב3 וכל היום היה לי הפוך... כמעט נפלתי מהכסא לקראת 16... והבטחתי לחברה שהיא תבוא אליי ככה שגם לא יכולתי לישון ויש לי ללמוד לכימיה ולהכין שיעורים. זבל. אני לא מאמינה שכבר 8 וחצי ועוד לא נגעתי בכלום. אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי!

טוב עוד קיטור אחד אחרון- לא מזמן כתבתי על חברה שלי שאמא שלה נפטרה והחבר של אמה מרעיב אותה ואת אחיה והיא כל הזמן מחפשת אוכל או כסף. אז הוא החליט שהוא עובר דירה -ולא לוקח אותם. כנראה שהם יעברו לעיר אחרת והיא הייתה כל כך מדוכאת...

החיים לא הוגנים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שום דבר לא צודק פה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שום דבר לא יכול להסתדר אף פעם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

איזה זין!

היום היומולדת שלה. של נופר החברה שלי ז"ל. (פוסטים משמאל...)

הרג אותי מבפנים שאף אחד לא זכר...

שאף אחד לא אמר כלום או סימן לי אפילו ברמז שגם הוא זוכר.... שאלתי ילדה אחת שהייתה בכיתה שלנו ביסודי ואהבה אותה מאוד והיא לא הבינה למה התכוונתי אם היא יודעת על משהו מיוחד היום. אפילו כששלחתי אותה ללוח שנה היא לא ידעה...

הרג אותי להסתובב איתם ולדבר ולצחוק כרגיל כשהלב נשבר.אם היא הייתה עדיין חיה בטח היינו הולכים אליה היום. היינו מזמינים גם את אלה שלא המשיכו איתנו לתיכון (גם היא בטח לא הייתה מגיעה אלינו כי לא היו לה ציונים משנה שעברה, היא הרי הגיעה רק יום אחד במשך כל השנה, ולתיכון שלנו צריך ציונים טובים... יש גבול למה שרחמים ופרוטקציה מסוגלים לעשות...)- גם מהיסודי וגם מהחטיבה, ואוספים כסף וקונים לה מתנות. היינו מגיעים אליה והיא הייתה מראה לנו שהיא שמחה אבל לא הייתה אומרת כלום, ואמא שלה הייתה מספרת לנו על החיים שלה עכשיו, והייתה מחייכת ומציעה לנו עוד עוגה- "כי מי שלא מבקש- מתייבש!"

היא לא הייתה אומרת כלום על זה שלא באתי בערך מאז... השנה שעברה...

היינו רואים אופניים חדשות, או תמונה עם שחקן כדורגל או מישהו מערוץ הילדים, או כרית מלאה בפנים של ילדים קרחים מחייכים ובנות שירות, ואמא שלה הייתה מספרת "זה מפה וזה משם. בטח... שהם שמעו שיש לנופר יום הולדת היום..."

הילדים מהכיתה הישנה שלי היו צוחקים ועוברים לעניינים אחרים, ואני הייתי קצת כועסת עליהם שהם לא מתעניינים בה יותר וגם על אלה שבחרו לא להגיע איתנו. המחנכת שלי הייתה צוחקת עם האחים שלה ומתעניינת ושואלת שאלות שלא-במקום ואח"כ מצלמת את כולם איתה, ואז את שתינו לבד. ואני הייתי חוזרת הבייתה ובוכה הרבה, אבל בולעת את הדמעות ומתנהגת כרגיל כשרק היה סימן שמישהו מתקרב, ונרדמת. אמא הייתה נכנסת לחדר ורומזת לי שהסוף שלה קרוב, שהיא לא תחזיק מעמד. ואני הייתי יודעת שאמא צודקת אבל הייתי מכחישה ואומרת לה שהיא חזקה, שהיא ניצחה את הסרטן כבר 10 פעמים ושהיא תנצח עוד פעם.

ימי ההולדת שלה היו היום היחידי בשנה שהיינו מתאספים כולנו ומראים לה נוכחות. ביתר ימי השנה זה הרגיש בסדר להתחמק ולשכוח.

אז היום נסעתי אליה לבית הקברות. פחדתי לפגוש שם עוד מישהו אבל שמחתי [וגם לא שמחתי! בטוח שלפחות מישהו מהמשפחה שלה היה שם, לא???] לגלות שאין שם אף אחד. הכנתי את עצמי לבוא ולבכות, כי לא הצלחתי לבכות בנוגע אליה כבר הרבה זמן. כלומר, בכל פעם שאני בוכה אני חושבת עליה, בעצם כל הזמן בכלל, אבל מזמן לא בכיתי רק בגלל רגשותיי אליה.

אז לא בכיתי, אבל דיברתי איתה. נשמע קצת טיפשי ולא מובן. זה בטח גורם לכם, הקוראים, להגיד "הילדה המסכנה מנסה להתמודד עם המוות" אבל תעשו לי טובה, בלי רחמים.

בפעם הראשונה פשוט ישבתי שם, לרגלי הקבר, ודיברתי אליה.  הייתי משוכנעת, ואני עדיין, שהיא הקשיבה לי.

הרגשתי קצת טיפשית, וקיוויתי שאף אחד לא עושה סיור בסביבה באותו הרגע, אבל הייתי חייבת לספר לה המון דברים ולהיות בטוחה, לדעת, שהיא מקשיבה לי. שהיא תדע את הדברים האלה.

ביקשתי ממנה סליחה שלא הגעתי הרבה, וסיפרתי לה דברים- כל מיני, ואמרתי לה שהקבר מקסים בעיני ונראה מושקע ולא עוד סתם מצבה בים של שיש. שיערתי מה היה קורה אם היא הייתה נשארת בחיי... אמרתי לה שאני מתגעגעת והלב שלי בוכה מגעגועים לפנים המיוחדות שלה, לחיוך השובב, לצחוק הזה שגורם לך לדמיין איך אתה מוחץ אותה בחיבוק.

סיפרתי לה על המשפחה שלה והדגשתי בפניה שאני תמיד אזכור אותה- ושלא משנה כמה חברים יש לי, מה קורה בחיים שלי, אם אני שמחה או עצובה או חולה או בריאה. אני חושבת עליה המון.

סיפרתי שעברתי ליד הבית הישן שלהם- זה שנמצא חצי דקה מהבית שלי- זה שבו הכרתי אותה לעומק, ודרכתי בשלולית, ופתאום נזכרתי בה והדמות שלה ממש עמדה מול עיני. ועל החלומות שלי (הורדתי את הקטע שבו חלמתי שאחיה מנסה להתאבד ואני מחבקת אותו ובוכה)...

סיפרתי לה כל מה שזכרתי שרציתי להגיד לה.

ונשבעתי שלפחות פעמיים בשנה- יום ההולדת ויום המוות- אני אבוא!

נופי שלי... מלאכונת... בבקשה תחבקי אותי מלמעלה... תחזקי אותי... קשה לי!!!!!! כל כך עצוב פה בלעדייך! היום יותר מכל יום אחר!

השיר שקיוויתי שאני לא אצטרך להקדיש לך אף פעם אבל הנה אני מקדישה לך אותו.

השיר הזה מסמל בעיני את שיא הרגש.

סופסוף הדמעות יוצאות... הקלות...