השבוע פגשנו את הערבים שלנו ביום משותף לכל הקבוצות במשכן אומנויות הבמה בת"א והיה גדול. הרגשתי מוזר לשמוע כל כך הרבה ערבית סביבי פתאום וכל השמות הלא מוכרים האלה... למרבה הפלא כמעט ולא היו מוחמדים וסמירים אלא כל מיני... עותמן? אותו אני זוכרת כי הוא היה הכי נחמד והוא הראשון שדיברתי איתו. השמות של הבנות נשמעו בכלל כאילו הם המציאו אותן על המקום. זה כמו שתבוא אליכן עכשיו ילדה ותגיד שקוראים לה קרפצלי. אמני, וואג'יהה (מצחיק, דווקא את השם הזה נתנו לילדה מהקבוצה שלי באיזה תרגיל לפני שנפגשנו והן די דומות באופי- מ ו פ ר ע ו ת! אבל לכיוון השמח! P: ), סונדוס, דוּהה (?!)
פגשנו אותם לראשונה כשעלינו על האוטובוס. בהתחלה הם ישבו בתחילת האוטובוס ואנחנו מאחוריהם אבל אחרי שהראשון קם העניינים די התערבבו.
אל אחת מהן נקשרתי במיוחד. וואג'יהה שישבה לידה באוטובוס קמה <כי היא הכי חברמנית שיש וישר כשהמדריך אמר שכדאי שנתחיל להכיר כי כל הקבוצות כבר התחילו להפגש לפני שבועיים-שלושה היא רצה לחבר'ה שלי> ואני התיישבתי ליד נדין. נאדין.
למרות כל הכוונות הטובות שלי, פתאום לא הצלחתי לחשוב על משהו לדבר עליו. אחרי שהצגנו את עצמנו ואמרנו כמה אנחנו שמחות שסוף סוף נפגשנו הייתה שתיקה לכמה שניות אבל השיחה זרמה איכשהו אל בתי הספר ויש המון מה להגיד כמובן.
העברית שלהם מעולה. כמה מהם כנראה מאוד ביישנים וכמה מהם הצטרכו חבר צמוד שילחש להם באוזן כל הזמן "כן, ככה אומרים את זה" אבל רובם שחו. טוב נו, הם לומדים עברית מכיתה ב'.
כשירדנו מהאוטובוס הייתה לנו פעילות להכרת השמות, ואחריה ה-אוכל.
אני ונאדין רצינו שתינו לצאת נימוסיות אז כל אחת מזגה אוכל לשנייה ראשונה וניסתה להביא לשנייה את השקית של השוקו וזה נראה קצת מגוחך כל האדיבות-יתר הזו. חיברנו את השולחנות בפינה שישבנו בה כדי שנוכל לשבת ביחד ודיברנו בעיקר על ההבדלים במערכות החינוך, על המשפחות שלנו ותחקרנו אותן למה לחלק מהבנות מטפחת עוטפת את השיער והצוואר ולחלק לא. התפעלתי לגלות שלנאדין בגדים מקסטרו ופאלפון מצלמה (הנצחנו כמה רגעים יפים, למי שדואג:). כולנו היהודים היינו בטוחים שהמצב האקונומי בכפר קאסם הוא... כמו שהוא נשמע, כפר קאסם. מוזר :/
הסבירו לנו קצת על אופרה כל משפט בשתי השפות- מייגע. אבל היה די מעניין. בין לבין שלוש בחורות צעירות הדגימו לנו קטעים מפורסמים. יש בזה משהו מאוד שובה לב. אתה רואה בחורה קטנה מולך, חמודה ונעימה כזו, וכשמתחילה המוזיקה היא מוציאה מעצמה צלילים... אמאאאא. אבל כשמתרגלים זה מהפנט...
משם עברנו לסדנת דרבוקות. כל אחד קיבל תוף ובחור ערבי עם קצת אובר-קונפידנס לימד אותנו כל מיני מקצבים נחמדים. פתאום זה כל כך קל! דום דום אס טאק דום אס טאק! זאת כל התורה כולה! שרנו כמה שירים ישראליים וערביים, חלק ניגנו וחלק קצת רקדו ועשו שמח. המדריך הערבי שלנו רקד דבקה עם ילדה משחדנון <בטוח שלא ככה אומרים את זה אבל...> ואני ונאדין קמנו. עותמן אמר לי לקראת הפרידה שרקדתי יפה ושהוא שמח להכיר אותי. איזה חמוד!
לקחו אותנו לסיור קצר מאחורי הבמה. כמה חדרים! כמה ציוד! כשנכנסנו לחדר תלבושות הפאקצה החביבה שלנו- כן, היא פאקצה אבל לייט, היא בכיתה מתוגברת, צעקה "יואו אני רוצה לגוררר פה!!!" =]
מכאן היו כמה פעילויות שלא שוות אזכור. בארוחת הצהריים הוכחנו להם את הידע הנרחב שלנו בערבית (אסמי שיר וואנא תילמידה) וגם את את הידע הדקדוקי המושלם שלנו ואת אוצר המילים (ראיס אלחוכומה ואלעמם אלמותחידה זה עם תא מרבוטה!) וכשהם בקשו שנגיד משפטים דקלמתי את הסיכום על הסיפור שנבחנתי עליו. ביינה סוזאן וועלי עלקאת חוב רומנסייה.
[הקשר בין סוזאן לעלי הוא קשר אהבה רומנטי] אכן שימושי ביותר.
הושיבו שוב את כל הקבוצות יחד ואנחנו היינו בסוף ככה שיכולנו לפטפט. קבוצה ותיקה הציגה את המופע שלה אבל בגלל שהם היו 14 ונותרו 4 זה היה אדיוטי לחלוטין. איזה ערבוש מבוגר הציג קטע על זונות אבל לא יכולתי גם לשבת וגם לראות אז ויתרתי. בינתיים נאצר סיפר לי ולאנטון שיש לו 24 אחים משלוש הנשים של אביו. לא ידעתי שאצל מוסלמים זה עוד חוקי!!! כאילו מה, הם לא בדואים! הוא שאל כמה נשים יש לאבא שלי והיה די בשוק "רק אחת? פחח... ואם הוא יביא עוד אחת?" ואנטון שהוא בכלל בן יחיד היה חסר מילים.
המפגש התקרב לסיומו. נאדין ואני אחזנו זו בזו (כאילו שלא עשינו את זה במשך כל היום...) כולם הסכימו יותר מאוחר שנאדין היא הכי אחלה שיש. וגם וואג'יהה. בדרך חזרה וואג'י (בניקוד אחר זה לא נשמע טוב אבל השם הזה די דוחה...) התלהבה מהשיער של אנטון כולה רועדת מהתרגשות. אמרתי לו שיוריד את הבנדנה ושמתי את היד שלה עליו. היא כמעט נפלה לרצפה, ליטפה קצת ועזבה כאילו זה דבר קדוש. "ייאאא גם אני רוצה כזההה!!! תמיד רציתי כזה חלק ושחור וארוך ויפההה..." לא שראיתי את השיער שלה כי הוא היה מכוסה.
כבר בא לי להקיא מהאוכל והנסיעה והעובדה שמדברים יותר מדי ערבית לידי ואני לא רגילה, וגם מבנות שכבתי המפזזות בין המושבים וצורחות מיליון מילים שונות בערבית שלמדו זה עתה ומשמעותן אחת- סתמי. נפרדנו בנשיקות מהבנות ובינתיים רק לחיצות ידיים לבנים וירדנו.ספרנו את עצמנו. חסר מישהו. מבט מהיר- כולם כאן. שוב ספירה. חסר מישהו. איפה סופיה?!?!!?
שיחה לסופיה. אמא שלה עונה 'לא, סופיה בתל אביב עם ילדי השלום'. פאק. התחילו כמה גיחוכים על סוף שבוע בכפר קאסם ומשום מה לא הצלחנו לתפוס אף אחד מהאוטובוס עם מספרי ה'בלאפון' שרק לפני רגע רשמנו. בסוף המדריכה שלהם ענתה ואמרה שהיא ראתה אותה יורדת והולכת ושלא נדאג.
כשהתקרבתי הבייתה חשבתי על כמה זה עצוב, שהם ילדים כל כך מקסימים ובגלל המצב נבצר עלינו להתחבר איתם וזה נחשב אירוע כל כך מיוחד ששמונה ילדים מבית ספר אחד מתחברים עם תריסר ילדים מבית ספר שנמצא רק כמה קילומטרים מהראשון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
