אתמול הייתי בהצגה בערב ולא דיברתי עם דימה מאז הצהריים. כשחזרתי ונכנסתי למיטה הוא שלח הודעה "אנחנו צריכים לדבר וזה דחוף" אז ישר התקשרתי ונשמע בקול שלו שהוא כמעט בוכה והוא אמר שנדבר מחר אחרי הבית ספר. היום לא יצא להפגש, יותר נכון "הוא עייף". כשהוא יספר לי, כמעט כל דבר אפשרי שהוא יכול להגיד כבר דמיינתי בראש ואני אוכל להגיד "ידעתי". מזה שהוא חולה באיזה מחלה נדירה, דרך זה שהוא עוזב את הארץ, ועד זה שהוא בגד בי. אני כבר לא יודעת מה לחשוב...

אם אני לא אעמוד בזה אני אלך אליו.

עם כל זה שאני כמעט שורטת את עצמי מרוב עצבים, אני שומעת את אחותי וחברה שלה מהחדר ליד. ההורים של החברה שלה רצו שהיא תרד למטה והיא רצתה שהם יעלו לדירה לאסוף אותה. היא ניתקה ואמרה "אני שונאת אבאים" ואחותי הסכימה והגדילה לאמר: "איזה כיף ל<ילד מהכיתה שלהן שאבא שלו נפטר החודש>! אין לו אבא!!!"

וסתם שתבינו, אבא שלי לא אבא מכה או רע או מגביל בצורה קיצונית... להפך, הוא נותן לה לעשות מה שבא לה והדבר הכי קיצוני שהוא אומר לה זה שתכין שיעורים... הוא היחידי שתומך בה כשאני ואמא שלי לא מסוגלות לסבול את הקוטריות שלה ואת הפינוק הנוראי הזה שאני היחידה שעושה משהו כדי להלחם בו...

החברה שלה אמרה "דיי זה לא מצחיק..." ואחותי ניסתה לגונן על עצמה "לא, מהבחינה של שונאת אבאים אני מתכוונת..."

לא יכולתי... בלי לחשוב קמתי, הלכתי לחדר שלה, ומול החברה שלה הכנסתי לה מכות. בהתחלה רק התכוונתי לתת לה סטירה ולדפוק בה צרחה אבל הרגשתי שזה היה רך מדי וזה הוציא לי את העצבים על כל העולם אז המשכתי...

אני לא מאמינה מה קורה איתי.

לעזאזל, אני חושבת שהוא חולה. אני חושבת ששמעתי אותו הולך להקיא... אני מפחדת... אני ישר חושבת על סרטן. לעזאזל....

למה אף אחד לא יכול לעזור לי???!!!!!!!!!!!!!

זה כל כך לא הוגן כל החיים האלה... שום דבר לא נשאר לי :((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

נמאס לי כבר!!!!!!!!!!!! נמאס ליייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי............

אני לא יכולהה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בהזדמנות אחרת, זה אולי היה יכול לרמז על חווית "למבוגרים בלבד" נעימה, אבל הפעם פשוטו כמשמעו.

ככה זה כשיש שמש במשך שבוע ואת גוררת איתך מעיל ודווקא ביום שיש גשם זלעפות (תמיד רציתי להשתמש במילה הזו...:) את מחליטה להשאיר אותו בארון. סעמק.

אז, מצויידת בתיקי הכבד ובחולצת בד בעובי 0.54 מ"מ הלכתי קילומטר בגשם כמו שפ"ת לא ראתה מזה... חודש? וכל מכונית שעוברת מועילה בטובה להשפריץ עליי במלוא הבוץ. כמה נחמד. לפחות הביאו לי מטרייה....

היה לנו היום מבחן בשכיבות שמיכה. נגעתי עם הסנטר במזרון והיא אמרה שאני ארד יותר למטה. איפה יש יותר למטה מזה בלאט?!

מה עושים כשבכל פעם אחרי שאת מדברת עם החבר שלך את רוצה לבכות?

אתם יכולים לא להגיב. מי צריך אתכם...

(אני אולי? אולי.)

הדבר הכי טוב היום היה הגשם, למרות שאני כנראה אבלה שבוע בבית בגללו, אבל אם היתה שמש באמת הייתי מרגישה מוזר.

מכירים את הרגעים האלה שאתם כל כך שונאים הכל, ורק רוצים לא לחשוב יותר על כלום?

פשוט לנוח או משהו כזה. אפילו את זה לא כי אז אתם חייבים לחשוב על משהו...

זה בטח בגלל שאני עייפה. וכי היה יום קשה וארוך...

המבחן בערבית הלך בסדר, מהר מדי, אבל השוויתי מבחנים עם הגאון הכיתתי (היא החזירה לו כי הוא סיים ראשון) ועליתי על כמה וכמה שגיאות כתיב. היא לא תוריד על זה הרבה אבל זה פשוט לא נתפש שזה מה שמוריד לי את הכל בערבית. במיוחד אם אני רוצה לקחת את זה כמגמה. וזה לא הוגן כי אתמול הכל יצא בסדר :(

היא לא עשתה את הבוחן באנגלית כי עשינו הצבעה והרוב הצביעו נגד. לא יכולת להגיד את זה אתמול, זונה? כל כך רציתי כבר לגמור עם זה...

אני שונאת לדחות דברים!!! אם כבר ישבתם וחרשתם למה לא לעשות אותו עכשיו? למה להשאיר את כל הלחץ? אוףף זה ממש ביאס אותי. במיוחד שזאת הסיבה העיקרית שלא הלכתי לדימה אתמול והייתי צריכה לזכור גם את זה וגם את הערבית במקום לשבת על ראש שקט וללמוד לכל דבר בזמן שלו... בלעט חרשנים :/

אני מתכוונת להתעלם מקיומו של הבוחן הזה.

על מה עוד אפשר לקטר?

הילדה הכי סתומה בשכבה הזמינה אותי ליומולדת שלה, דווקא עכשיו כשיש לי מיליון דברים לסיים וגם קצת לשבת בבית ולהרגע לא יזיק לי. אני כל כך לא רוצה ללכת (רואים אסקימו לימון. שיא!!!) אבל אני מרחמת עליה כי אני בטוחה שאף אחד לא יבוא. אוף והיא גם גרה בצד השני של העולם. זבל.

היה לי היום תאטרון וזה לא כיף כמו שחשבתי. היה סתם משעמם והיא ביקשה לעשות דברים שלא מועילים לאף אחד ולא ממש בודקים את היכולת שלנו.... אכזבה :(  זה סתם בזבוז זמן. הרי להמשיך באומנות כמעט ולא בא בחשבון. וגם אם כן המגמה הזאת לא תיתן לי כלום...

מצאתי את עצמי שואלת כל בן אדם שדיברתי איתו בערך מה הוא רוצה לעשות בחיים. פעם היו מיליון כיוונים שמשכו אותי ומאתיים חלומות. היום יש בערך 3 אבל אני לא מוצאת בהם עיסוק שאני חושבת שאני אוכל לעשות כל החיים. אני יכולה לעשות כמעט כל מה שארצה אבל לא הגעתי לבחירה. וחבל שככה, כי הייתי רוצה לדעת מעכשיו כדי לסנן, לחסוך זמן, ולהתקדם בתחום הזה.

ואת כל העצבים האלה פרקתי על אחותי.

בפוסט הקודם סיפרתי שארזו לי את העוגה הנדירה והשווה מהמסעדה כי אכלתי בשר ולא רציתי לאכול אותה. באתי הבייתה ופתחתי את המקרר ומה ראיתי? נעלמה הקופסה הגדולה עם הפרוסה (פרוסה... בערך 4 פרוסות שאתם מדמיינים...) ובמקום זה עמדה צלוחית עם שני ביסים מעוכים שהשאירו לי. אחותי השמנה הזונה הזאת אכלה את הכל!!!!

כל כך בניתי על לבוא הבייתה ולאכול אותה...

אני יודעת שזה נשמע אידיוטי. אני יודעת שכל מי שקורא את זה אומר בטח "בגלל כאלה שטויות היא מתעצבנת???" ואני לא כזאת. אני לא חושבת ככה בדר"כ. אני נגעלת מהמחשבות של עצמי. אבל כשחסרות לי מלא שעות שינה וכולם קרצצו לי כל היום אני במצב כזה...

אמא שלי הסבירה שהיא לא ידעה שזה שלי, שהיא [אמא] בדיוק נכנסה הבייתה ואמרה לה להשאיר לי, אבל זה היה הקש ששבר...

צרחתי שאני לא רוצה לאכול כלום וצעקתי על אחותי מהחדר שלי מאחורי הדלת. כשהיא המשיכה לענות לי ולא הצטערה אפילו על החזירות שלה זרקתי עליה את התיק הכבד שלי. אני מגעילה את עצמי..

עכשיו אני הולכת לבודד את עצמי מכל חברת אנוש כדי לא להזיק יותר לאף אחד ובעיקר לא להתעצבן עוד. במילא יש לי שיעורים בכל מקצוע אפשרי...

כשאני אקום אני בטח אמחק את הפוסט הזה כי הוא סתם בא מעייפות מצטברת ועצבים.

תשכחו ממנו, תקראו את זה שלמטה. זאת האני שאני אוהבת.