היי פיפס. רציתי פיפול אבל זה מזכיר לי את פקצותיי אז ויתרתי מהר מהר.

מזג האוויר מבלבל בימים האחרונים אבל אתמול היה יום ממש יפה. (לא יפה במובן של יש שמש וחם- יפה מבחינת יש שמש ועננים והשמיים כחולים עזים עם קישוטים לבנים... וכל הזבלה בדר"כ לבי"ס ירוקה... יפה!!!:-))

המצב רוח שלי משתנה מקצה לקצה. אני מקפידה לא להגיע לדיכאון ולהגיד לעצמי "אני עצובה ולא מדוכאת" וזה קצת עוזר. לפעמים.

שלשום, יום חמישי, לא היה לי "ילדי השלום" אז נשארתי לדבר קצת עם ידיד חכם. מצאתי את עצמי מספרת לו על נופר ועכשיו אני חושבת שאולי זה מוקדם מדי כי אנחנו לא ממש מכירים. הוא יעץ לי לנסות לחיות בעצמי, לצאת מהבלאגנים ומכל הרגשות שקשורים בה ולחזור לתפקוד נורמלי. לשמוח שוב. להלחם על החברים שמתרחקים ולמצוא חדשים. הוא עודד אותי ונתן בי המון מוטיבציה אבל שעתיים אח"כ ידעתי שצריך הרבה יותר ממוטיבציה בשביל זה. צריך עקשנות וכוחות נפש שקשה לי לגייס עכשיו. אבל אני חושבת שהמגמה הכללית היא שיפור, עם זה שבלילות אני תמיד מרגישה נורא.

בית הקברות

כסיימנו לדבר התקשרתי לורד, חברה ישנה, היחידה שזוכרת את נופר כמוני. שעדיין חושבת עליה ובוכה והכל. כבר מזמן רצינו ללכת לבית הקברות אבל לא יצא והיום סופסוף התאים לשתינו. בזמן שהלכנו לתחנה וחיכינו לאוטובוס התעדכנו קצת. היא הייתה בכיתה שלי בשנה שעברה והשנה היא לא (כמובן. אף אחד לא.)ומכיוון שאף פעם לא היינו חברות קרובות אלא רק חלק מאותו הקבוצה, הדבר היחידי שקישר אותנו עכשיו זו נופר. דיברנו הרבה על לימודים ועל התעודות המתקרבות ואז עברנו לחברים ומשם גם לנופר. היה טוב לדבר עליה לשם שינוי, ולא עליי מאז שהיא הלכה. הגענו לבית הקברות. כבר היה 6 ומשהו והיה חשוך מאוד.

בהתחלה היה די מפחיד. בית קברות בלילה זה... מקור להשראה. הסתכלתי על כל הקברים (יש שם איזה 10 ק"מ או יותר) ודמיינתי מתחת לכל אחד מהם גוף של מישהו, זקנים, מבוגרים, ילדים. כל אחד מת מסיבה אחרת. אח"כ אמרתי לורד שיותר מפחיד אותי אם יש כאן משהו חי מאשר מת. כשאני הולכת ברחוב בלילה אני משקשקת מפחד אז בבית קברות?! מה אם יש פה איזה סוטה או ערבי? זה רחוק מהכל  ואם יקרה משהו יעלו על זה רק בבוקר במקרה הטוב. אבל התאוששנו והמשכנו ללכת עד לקבר שלה. השם שלה בשחור על האבן הלבנה לאור הירח בלבד לא יוצא לי מהראש. אני רואה אותו בכל מקום מאז. ישבנו כמה דקות לצד הקבר וקצת דיברנו על כמה ריקני זה קבר- בסה"כ אבן ושם. שום דבר מהבן אדם. אח"כ היא הפנתה את ליבי לצל על הקברים האחרים שזז. "ממה זה יכול להיות?" "מעץ...אולי?" "את רואה פה עצים שחוסמים את האור מהבניין ההוא???" "לא..." "אולי נלך???"

נפרדנו ממנה והסתכלנו שוב לשם. עכשיו לא היה צל בכלל. אמאל'ה. :/ הלכנו בחזרה והמשכנו בשיחה. דיברנו על דברים שלא יכולנו לשכוח והיא סיפרה לי על הצעקות של אחותה הקטנה של נופר כשקברו אותה. אני לא מפסיקה לראות את הדברים שהיא תארה מול העיניים. התקשרנו לאמא של נופר. היא אמרה שאנחנו יכולות לבוא.

הגענו לשם והתקשרתי גם לדימה שיבוא (כי עכשיו אנחנו מנסים לשתף אחד את השני בחוויות והכל...) הוא הגיע קצת אחרינו. הייתה אווירה טובה. אני מתה על הבית הזה. הם אנשים פשוט טובים, פשוט נעימים ומצחיקים. לא דיברנו הרבה עליה. יותר התעדכנו אחד בחיים של השני בשיחת חולין כזו. נראה לי שנשארנו עד מאוחר מדי. בפעם הבאה נלך מוקדם יותר. קיוויתי לדבר קצת עם דימה אבל הוא התקפל ישר הבייתה. טוב הוא חולה אבל עבר עליי המון והרגשתי בעע.

הגעתי הבייתה עייפה ועצובה.

ההתפרצות

אתמול התחיל רע. רבתי עם אמא ובשעה כימיה המצב רוח חזר להרגלו. ישבתי בפנים אטומות כל השיעור. השותפה לשולחן הלכה לשבת ליד ילד אחר, אולי היא נוקמת בי על זה שישבתי עם גיא באנגלית. נו מילא. הרגשתי רע אבל אח"כ הייתה לנו שעה אירובי אז  זה קצת שיפר את המצב רוח. בדרך חזרה הבייתה עם ידידה היה די נחמד. כתבתי את השם שלה עם עלים של פרח צהוב על המדרכה, נראה אם זה יישאר אחרי הגשם.

סבא וסבתא באו בערב, וראינו סרט יפה. אח"כ הלכתי לדימה. ראינו עוד סרט יפה, על אישה חולת סרטן, עפ"י בקשתי. מהרגע שראו שהיא חולה התחלתי להחנק. מזל שהיא נפרדה ממנו לפני שראו את הגסיסה שלה. לא הייתי עומדת בזה. כשהסרט נגמר הרגשתי שזה בא. סופסוף הצלחתי לבכות כמו שצריך. ממש מהלב ולא שתי דמעות וזהו. לא רציתי שהוא יראה אז ברחתי לשירותים. כשחזרתי נשכבתי במיטה שלו והתכסיתי. לקח לו יותר מדי זמן לבוא ולחבק אותי. נרדמנו אבל לא רציתי שזה יהיה כמו בשבוע שעבר, שנישן כל היום ואני אכעס על עצמי, אז עפתי בבוקר.

ועכשיו שוב המצב רוח הרע חזר. מה יהיה איתי???

בערב ידיד התקשר ושאל אם בא לי לארגן אנשים כי רועי לוי מופיע פה בסביבה. ניסיתי לשאול כל מיני אבל די מהר הבנתי שזה לא יצא מזה כלום. זה שוב חזר. דיכאון ולא עצב. הצלחתי לבכות עם המוזיקה. הרגשתי אומללה. הרגשתי שאף אחד לא יוכל לעזור לי ולי בעצמי אין כיוון איך אוכל לעזור לעצמי... רציתי לדבר עם מישהו, אבל לא רציתי ממש להגיד כלום לאף אחד. רציתי שהוא ינחם אותי, אבל כנראה שפגעתי בו בקימה המוקדמת שלי. הלוואי שהוא היה מבין...

החלטתי שאם אני כבר לא יוצאת ואין גשם אז לפחות להוציא את העצבים על משהו מועיל. יצאתי לרוץ, וכשהתחיל לרדת גשם סיימתי את המטרה שהצבתי לעצמי והלכתי לשוטט. הקפתי את כל הרחובות הקרובים משתדלת ללכת במקומות הבטוחים בלילה. הגשם, האוויר וההליכה עשו את שלהם. כשחזרתי כבר הרגשתי יותר טוב.