אני יודעת שהפוסטים שלי הולכים ונהיים נדירים יותר ויותר, מילדה של פוסט ליום הפכתי לפוסט לשבועיים, אבל זין.

אני מרגישה כמו הסמיילי למעלה. לא אכפת לי יותר מכלום. כן, דברים מתחילים לזוז בחיים שלי, אבל אני כבר לא נלחצת משום דבר. בקושי מתרגשת... או שאולי יותר מדי??? אני מרגישה מוזרה, והידיעה שכולם מבואסים כמוני ואף אחד מסביבי לא מאושר לא מנחמת אותי. להיפך. אני יודעת שיש אנשים שאוהבים אותי אבל... אני תוהה מה המטרה בחיים. אני לא מוצאת מלבדם עוד סיבה...

רוצה להתרחק מפה, מערים ואנשים. רוצה טבע... רוצה שקט... אבל גם מפחדת משקט- שגורם לי לחשוב שוב. כל פעילות שגורמת לי להפסיק לחשוב נעשית אהובה. בגלל זה הפסקתי לקרוא כמעט ואני רק רואה טלויזיה או ישנה. שיעורים כבר הפסקתי להכין מזמן, ועומדת מחיצה ביני ובין החומר. אולי זה כי הפסיקו המבחנים. אני לא יודעת מה יהיה במחצית הבאה. הפסקתי להקשיב, הפסקתי להלחץ... אני פשוט מנסה להשאר בקשר עין עם המורה אבל הראש מרחף לי. ואף פעם זה לא קרה לי.

עומדים כמה עניינים על הפרק עכשיו. אני מספרת רק על מה שנוגע ללב כרגע, ואין הרבה כאלה שמצליחים להזיז משהו, אז אם משהו פה, תקחו בחשבון שאכפת לי ממנו איכשהו.

ביקור בכפר קאסם

ביום חמישי אנחנו הולכים לבקר אצל המשפחה של נדין מהמחוייבות האישית שלי (=מפגשים של יהודים וערבים לסדנאות דרמה במטרה להעלות הצגה מאוחר יותר) בחג שלהם, עיד אל אדחה, שזה אומר: חג הקורבן. אנחנו מגיעים לא ביום החג, אלא ביום הצום, אבל המשפחה של נדין לא צמה, אז זה בסדר. מרגש אותי (ברמה המוגבלת שדברים מרגשים אותי במצב הנוכחי) להבין סופסוף על מה כל העניין, ונדין וחברה שלה, מאייסם (שהיא קצת יותר שומרת אבל עדיין חילונית כי היא חושפת את שערה ולא מחביאה אותו), תסברנה לנו על המשמעות והמנהגים.

בפגישה האחרונה אצלנו התחלנו סופסוף לעסוק בדרמה ולא בהכרות. היינו אמורים לעבוד בקבוצות קטנות של 3-4 (מעורבות) וליצור הצגה קצרה על סיפורי משפחה מיוחדים אבל בסוף יצא שכל ההצגות נסבו סביב נושא ההבדלים, שזה די בריא בסה"כ.

רב ההצגות היו מצחיקות ובעלות טעם. בעיקר על הפליאה שלנו מהעובדה שלמוסלמי מותר לשאת עד 4 נשים, על הנישואין בגיל צעיר (שכמו ביהדות גם שם מתחילים לצאת מהמודה) ועל זה שהם לא מכניסים כלבים הבייתה. ההצגה הכי מצחיקה הייתה של שלושה ילדים, דניאל, ליאור ומחמוד. דניאל הציגה את שלושת הנשים של מחמוד (כל אחת יותר מג'עיפה מהשנייה, כשהיא הולכת וחוזרת עם מטפחת שונה בכל פעם) ואח"כ הורידה את המטפחת והייתה אישתו של ליאור, שהביאה לו עשרה ילדים :)

בכל אופן, אני די מחכה לביקור הזה, ולפגוש כבר את המשפחה של נדין.

גדנ"ע

בעוד כשבוע וחצי נצא לגדנ"ע מזרחנים, שזה אומר מעין סדנאות כאלה של ערבית ומזרחנות בתוך מסגרת צבאית (לפי מה שהבנתי זה אומר חוקים די נוקשים, והכל מועבר כמו בצבא ע"י מפקדים) לארבעה ימים. אני כבר מתה לצאת. לא שזה נשמע עד כדי כך חוויה, אני פשוט כבר לא יכולה לסבול את השגרה. לא שמשהו רע בה, אבל אני נחנקת ממנה. קצת אנשים חדשים להכרות לא מחייבת, מחוץ לבית, בלי דימה ורוב החברים לארבעה ימים... זה יהיה ממש כיף. רק עוד שבוע וחצי, תחזיקי מעמד!!!

גם החבר'ה שיוצאים ממש נחמדים. מהכיתה שלי אלה לאו דווקא החברים שלי, למען האמת אני די לא מחוברת איתם, אבל משאר הכיתות יוצאים אחלה חבר'ה, ויכול להיות אפילו שתצא איתי גליתוש, שהיא חברה קרובה (לשם שינוי אני אלמד משהו עם החבר'ה הישנים. unbelieveable. ככה זה כשאתה בכיתה לבד...) אבל יותר מדי רוצים לצאת והיא לא מאשרת לכולם אז נראה.

הבעייה היא שעד שהביה"ס מוציא אותנו לאיזשהי הצגה אני לא אהיה. זנות. טוב נו, מילא.

טיול שנתי+יומולדת

הטיול השנתי נופל על היומולדת שלי. זה כל כך מתאים לי מצד אחד, בטיול נהיה רחוק ונהיה בטבע (שזה כאמור, מה שאני מחיילת לו כבר המון זמן) וזה מבטיח יומולדת מיוחד ובלתי נשכח, אבל מצד שני אני לא אוהבת לערבב שמחה בשמחה וזה אומר שחצי יום (אוטובוסים...) אני לא אוכל להיות עם חברים ואני תקועה עם הילדים מהכיתה המשעממת... בפעם הראשונה בחיי, אני ממש מתפללת שיחלקו את הכיתה שלי בין האוטובוסים. תמיד זה דפק לי ת'מצב רוח והרס לי את כל החודש, הפעם זה יהיה להפך. [כן, חלוקת הכיתות עפ"י רמת הלימודים עשתה לי ממש טוב. תיכון. יש...]

ובכלל, כל הקטע של הטיול לא סגור עוד. לא מספיק אנשים שילמו. כל החודש האחרון הפסדתי שיעורים, עברתי בכיתות, הכנתי פלקטים ותליתי אותם, ערכתי משאלים, שאלתי אם מישהו רוצה שאני אתקשר להזכיר לו...אני מרגישה שאני היחידה שהטיול ממש חשוב לה. כאילו אנשים, טיול שנתייייי!!!! איך אפשר לוותר בכזאת קלות על דבר כזה?? 

שלחתי הודעה באייסיקיו לכולם כי היום היה המועד האחרון לשלם ושיעבירו כדי שאף אחד לא ישכח ויפספס את הטיול ומה התודה שאני מקבלת על כל הטרחה? אנשים עושים לי פוזות ומקללים אותי. ועוד אלה שאני בקשר טוב איתם... עד שמשהו הלהיב אותי קצת, אבדתי את כל המוטיבציה לעשות משהו בשביל השכבה הזו. לא אכפת להם משום דבר!!! בשביל מי הטיול? בשבילי יותר מבשבילם? זין.

עוד משהו שאני לא אוהבת בימי הולדת. יש אנשים שמנסחים את זה כ"אתה רואה את האנשים שאיתך וכמה הם מעריכים אותך ואוהבים אותך ושמחים בשמחתך..." אז זהו, שבשנים האחרונות אני רואה את אלה, אבל רואה הרבה יותר שחשבתי שאוהבים אותי באמת והם סתם.. לא מה שחשבתי. סתם עצוב ומדכא והייתי דוחה את היומולדת קצת, בכמה חודשים, עד שאני אחזור לפרופורציות ואוכל להנות ממנו באמת כמו בשנה שעברה...

הדיכאון שלי חוזר ואני מנסה להלחם אבל זה קשה כשאין לי בשביל מה. יש את דימה ואני אוהבת אותו ויש את החברות ועוד כמה אנשים טובים שאולי אכפת להם קצת אבל..................... אבל גדול. הרבה אנשים מסביבי, ואף אחד לא איתי.

כלום כבר לא מעניין אותי, אני מרגישה שאני רק מעבירה זמן...

אין שום דבר להגיע אליו, שום דבר שיספק אותי באמת.

ועוד פנייה אחת קטנה, כי מישהי אולי קוראת פה. מישהי חמודה, אם זו את את יודעת את זה. בלוגרית יקרה שמתכוונת לנטוש את ישרא, וכל כך הייתי רוצה לתקשר איתה באיזשהי דרך... אז אם את קוראת, בבקשה תפני אליי. תשאירי תגובה ונמצא דרך יצירתית להעביר אינפורמציה. בבקשה... אני מתגעגעת אלייך ומשום מה מרגישה ששיחה איתך תשפר את המצב. IM GONE, אני מדברת אלייך!