זאת לא אני שאתם רגילים אליה, אבל רע לי והבלוג הזה נועד לשפוך... אז הנה אני שופכת.

אני לא יודעת למה, מתחיל לחזור לי הדיכאון מהקיץ...

אולי בגלל היומולדת שלה, אולי בגלל שאני לא פשוט לא עומדת בכל הדרישות...

אני מרגישה שאני צריכה שיאהבו אותי, ויש אנשים שאוהבים אותי, אבל אני לא מרגישה יכולת לשתף אותם!!!!

ואם אני כבר אני מצליחה לרמוז על משהו לאחד מהגוד פיפול שלי <שתי חברות, שני ידידים, חבר> או למישהו מהאנשים שאני סתם מחבבת, אני מרגישה שהשיחה נמצאת במבוי סתום ושזה לא באמת מעניין אותם, או שזה יותר מדי מעניין אותם ואז זה מעיק.

אני לא יכולה לעמוד ברחמים או בנסיונות התערבות בבעיות שלי אז אני לא נותנת לעצמי לספר.

וכואב, כואב כל כך. אני רק רוצה להיות קצת לבד. או שיחבקו אותי. כשאני לבד אני מפנטזת על חיבוק וכשאני בחיבוק אני רק רוצה לחזור להיות לבד....

אני יודעת שיש עוד אנשים שמרגישים ככה מסביבי אבל... אני כבר לא מסוגלת לעזור לכולם... אני באמת רוצה אבל אני לא יכולה לסחוב את הכל עליי!!!

פשוט ריחוק, ריחוק מהכל ומכולם. מחשבות מעוותות, חוסר ריכוז, חוסר חשק, עייפות נפשית אבל עם זאת נדודי שינה.

רק רוצה לנוח, לנוח...

להיות קצת עם עצמי אבל אני מרגישה רע לבד...

כל כך מבולבלת!!! :/

הכניסה לבית הספר החדש הלכה חלק, יש המון אנשים שאוהבים אותי, מאלה שהכרתי קודם ומאלה שלא. אני פוחדת שההסתגרות שלי תהרוס לי הכל וכשאני אתעורר יהיה כמו בחטיבה: אני אשאר לבד אחרי שכבר נתגבשו קבוצות. וקשרים שהתנתקו קשה להחיות!

אתמול חברה לשעבר שלי פתחה פתאום בשיחה איתי באינטרנט.

אחת שהייתה איתי בכיתה בחטיבה אבל הקשרים ביננו תמיד היו מוזרים כאלה, לא הדוקים ולא רפויים. אנחנו יותר חברות של חברות מאשר חברות, אבל יש לי הרבה כבוד אליה ואני חושבת שזה הדדי. פינה חמה בלב.

השיחה התחילה רגיל- מה נשמע וכאלה, אבל הייתי בטוחה שיש משהו מעבר כי אנחנו לא מדברות סתם ככה.

פתאום היא הפציצה אותי במשהו שלא הייתי מוכנה לו: "בא לך לבוא איתי לקבר?"

שוק. אני חושבת שהרגשתי הקלה שעוד מישהו זוכר, דבר ראשון. היא באמת הייתה מדהימה איתה. למרות שהן לא כל כך הכירו, אני חושבת שיש בהן כמה דברים דומים. אני זוכרת שאחד הדברים שבאמת קרעו אותי היה לראות אותה, את ורד, יושבת על הרצפה ו...קשה לי לתאר... נקרעת מבכי. סובלת... ביום שאחרי מותה של נופר.

אמרתי לה שהייתי השבוע ושהיה לנופר יום הולדת והיא הרגישה כל כך רע, חבל שאמרתי. אמרתי לה שאין לה מה להצטער, שבמילא אין מי שיעלב. ופתאום כל הבכי שנאגר בי במשך חודשים התפרץ החוצה.אפילו כשדיברתי שעה אל אבן בתקווה שחברה שלי שומעת משהו מזה, אפילו אז לא הצלחתי לבכות...  ומאז אני לא מפסיקה לבכות. היום כמעט נשברתי בשיעור היסטוריה, כשהתרגזתי על המורה והתחלתי לכתוב מילים של השיר ששרנו לה ב30 והעיניים כוסו דמעות וכבר לא יכולתי לראות, אז עשיתי את עצמי ישנה.

אסור לאף אחד לדעת...

אבל באותו הרגע פשוט הייתי חייבת להפסיק כי אבא ואמא הביאו חבר שיעזור להם למצוא מלון נורמלי בניו יורק. כנראה שהם טסים לכמה ימים... והחבר היה צריך את המחשב שלי. אז הלכתי לדימה שיסביר לי על הסינוסים וחזרתי ב1.

נרדמתי ב3 וכל היום היה לי הפוך... כמעט נפלתי מהכסא לקראת 16... והבטחתי לחברה שהיא תבוא אליי ככה שגם לא יכולתי לישון ויש לי ללמוד לכימיה ולהכין שיעורים. זבל. אני לא מאמינה שכבר 8 וחצי ועוד לא נגעתי בכלום. אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי!

טוב עוד קיטור אחד אחרון- לא מזמן כתבתי על חברה שלי שאמא שלה נפטרה והחבר של אמה מרעיב אותה ואת אחיה והיא כל הזמן מחפשת אוכל או כסף. אז הוא החליט שהוא עובר דירה -ולא לוקח אותם. כנראה שהם יעברו לעיר אחרת והיא הייתה כל כך מדוכאת...

החיים לא הוגנים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שום דבר לא צודק פה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שום דבר לא יכול להסתדר אף פעם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

איזה זין!