מותק והעיר הגדולה

בינוניות, כבר המון זמן שבא לי לכתוב על הנושא הזה, גם התחלתי פעם אחת והפסקתי, זה איפה שהוא בטיוטות, אבל עכשיו קראתי את טובלרון ושוב פעם הנושא הזה התחיל לדגדג לי.

והחלטתי לכתוב בלי לחשוב ככה ממש לשפוך על הדף מה שיצא יצא.

ואולי זו בדיוק הדוגמא לבינוניות שלי, אני חפיפניקית, אני לא יושבת ללטש דברים עד הסוף, אני תמיד בוחרת בדרך הקלה לי.

זה היה ככה באוניברסיטה, וגם עכשיו בעבודה.

אולי הייתי יכולה לחיות עם זה, הבעיה שכולם חושבים שאני איזה סיפור הצלחה גדול, וככה אני מוצאת את עצמי מחפפת ומתייסרת.

למשל אם ניקח את נושא האוניברסיטה, אני תכף מסיימת תואר שני, הממוצע עד כה ממש גבוה, גם את התואר הראשון סיימתי בהצטיינות, אבל היא לא הצטיינות אמיתית, לפחות לא בהרגשה שלי.

לא התאמצתי בשבילה , זתומרת כן, אבל תמיד לקחתי את הקורסים שאני בוודאות אצליח בהם, כי הם פושגים את היכולות המולדות הטובות שלי, ודי התחמקתי מדברים שהם קשים יותר (כן הצלחתי לקבל ב- 2 סמינרים 100 בלי להיות אפילו דקה בספריה....)

אני תמיד מרגישה שאני ממש ליד, שייכת לחבורה של המצויינים הללו, אבל מרגישה כאילו אני מסתובבת שם עם מסיכה מטעה- וכולי מזוייפת, וכל הזמן צריכה להיזהר שלא יגלו עלי.

בדקתי במילון את ההגדרה לבינוניות:

ממוצעות, אמצעיות, שגרתיות,פחיתות סתמיות אפרוריות.

ליד המילה בינוני היה כתוב גם: "לא משובח"

ועכשיו הצטיינות: התבלטות, הברקה, גאון, סגולה.

השאיפה ל- והריצה אחרי ההצטינות המיוחלת מתסכלת אותי. מה רע להיות סתם אפרורי או שגרתי?

הפער בין מה שהסביבה חושבת אותי למה שאני חושבת את עצמי די גבוה.

ואני מרגישה כמו גנבת ורמאית, שלא מגיעות לה המחמאות, כי היא בסך הכל בינונית.

משהו כזה ליד, בצד לא עד הסוף.

ואני מנסה כל הזמן להיות שם בזכות ולא בחסד, אך איכשהו תמיד התחושה בסוף היא של מובסות.

אף פעם לא הייתי "הכי טובה" במשהו, ואולי זה מה שאני מחפשת פעם אחת להיות טובה בתחום אחד, מיוחד, שלי.

כשהיינו קטנות כל אחת מחברותי תפסה לה נישה משלה: אחת היתה טובה בציור, השניה רקדנית, השלישית שחקנית.

חבר אחר היה טניסאי מצטיין ושניים אחרים אחים תאומים היו שחיינים.

אני לא הייתי ממש טובה בכלום. הייתי טובה בלימודים, אבל גם שם היו תמיד טובים ממני.

והיתה מן תחושה שאם זו שחקנית וזו רקדנית אסור להתקרב להן לתחום, אז התרחקתי משם.

ונשארה התחושה הזו עד היום.

ואני מנסה להיפתר ממנה ולא מצליחה.

ואולי זו רק ההגדרה של מה זה הצטיינות ומה זה בינוניות שעלי לחקור עוד לעומק ולהפוך אותן על פיהן.

וכמובן שהשיר הזה מתבקש, וכמה שהוא פוגש את התחושות שלי במדויק.

"כמוך יש בשקל כמה אלפים"