מותק והעיר הגדולה

האמת שתכננתי להעלות איזה פוסט שכתבתי שבוע שעבר, שנראה היה לי שזמנו טרם הבשיל אז, ועכשיו הגיע הרגע,

אבל, יש לי מחשבות אחרות אז הפוסט הזה ימתין בסבלנות עוד קצת.

נראה לי שלקיתי במחלת הוירטואליזם, שעד כה סברתי שיש לי נוגדנים כלפיה

(אין לי פייסבוק, לא היה לי מסנג'ר, מהג'י דייט ברחתי אחרי התנסות יחידה ולא מוצלחת, המחשב שימש בעיקר לצורכי עבודה).

עד שבא הבלוג הזה, בפתאומיות לחיי, כמשהו קוריוזי ונקמני לחלוטין, ופתאום... פתאום

מה התסמינים? 

א. בעבר כשהיה קורה לי משהו הייתי חושבת למי מהחברים אני רוצה לספר קודם,

היום אני חושבת איך לנסח את זה בכתיבה ומה תהינה התגובות, ושל מי.

ב.תגובות, נושא מוזר- אני ממש מחכה לשמוע מה כל אחד מהאנשים הוירטואלים הללו שאין

לי מושג מהו שמם האמיתי, אם הן דמויות של מרחב וירטואלי בלבד או שהן זליגה של המציאות לתוך העולם הוירטואלי

(סביר להניח שזה הכל יחד- מעורבב) יכתוב לי, אני כבר ממש מחכה לפינג- פונג שמגיע אחר כך.

ג. לא סיפרתי לאף אחד מהחברים על הבלוג, ממש השארתי זאת כפינה הסודית שרק אני יודעת עליה- וזה מאד לא אופייני לי, אני בחורה פתוחה ומשתפת, ופתאום פה, נעימה לי הפינה הזו.

ד. אני מוצאת את עצמי מעדיפה להישאר בבית ולטקבק או לכתוב במקום לצאת, ללכת לחד"כ  וכדומה- דברים שעד לא מזמן היו קדושים לי לחלוטין.(מצד שני ייתכן שזה סימפטום של החורף בלבד) 

ה. אני אשכרה מתגעגת לאנשים (בלוגרים) שבאפלת הרשת. הם מצלחים להצחיק אותי , לרגש אותי, לעצבן אותי. כשמישהו לא מופיע כמה ימים אני שמה לב- וחושבת עליו גם מחוץ למדיום הזה. כשמישהו מחליט לסגור - זה ממש אה מממ איך לומר? - מטריד אותי.

בקיצור, ווירד שלא לומר ספוקי

י ש מצב שכדאי שאני אפסיק קצת לא? או לפחות אקח כדורים...