מותק והעיר הגדולה

מרקורי בהילוך אחורי. טוב, לפחות הוא לא בנסיגה. גם מצב הרוח שלי קצת בהילוך אחורי, שלא לומר בנסיגה מתמדת. חודש וחצי לפני ה-30, חשבון נפש. תמיד בימים הללו בזמן הזה שלפני יום ההולדת (בייחוד בשנים האחרונות) מתחילה בי איזו מערבולת של מתח פנימי.

אז מתרחש מירוץ קטן שלי מול עצמי, להספיק עוד כמה "הספקות" קטנות שניתן יהיה לצרף אותן לגיל 29 במקום לגיל 30.

שביעות הרצון מהגיל לא כ"כ תלויה בגיל עצמו כמו במה הספקתי עד אותו הגיל ביחס למה שציפתי להספיק.

הבדיקה נעשית על ידי ספירת מלאי קטנה כזו, כמו שיש תמיד במחסנים לקראת סוף השנה, ובכן מה במחסן שלי?

תואר שני- עוד לא אמור היה להיות, אז אני מקדימה קצת את עצמי.

בן זוג- אמור היה בטח שאמור (כן, זה דג, אני יודעת, פאק איט)

טיול שני ארוך- היה בתכניות יחד עם ההוא בסעיף מלמעלה, אוסטרליה בגיפ או אפריקה באופנוע, אין את זה ואין את זה. השנה תכננתי על סופ"ש בסיני, אז המצרים יחד עם החמאסניקים דפקו לי גם את זה.תכנית חירום -פטרה.

דירה משל עצמי- כמעט... כמעט... אבל לא (כמובן שהיתי אמורה לגור עם ההוא משני סעיפים למעלה, אבל עדכנתי קצת את הציפיה  לאור המצב- "בוחן מציאות" קוראים לזה).

אוטו מהעבודה\ משכורת נורמלית- בשביל זה אני צריכה להחליף עיסוק. לא נורא יש את יוסף.

לגמור.

שינוי אישיותי קיצוני שיגרום לי להיות טיפוס מ א ו ש ר - סוג של, חוץ במוצ"ש אז אני חוזרת לעצמי.

ידיד גיי- יש סופסוף יש, אה בעצם יש אותו כבר שנתיים, אז הוא יותר קשור ל-28 מאשר ל- 29. אבל לפחות הוא הבטיח להיות תורם ראוי עוד 5 שנים אם עד אז אהיה לבד.

אני לא ממש מאוזנת,

מצד שני יש לי עוד חודש וחצי, מי יודע מה יקרה בו, יש מקום לאופטימיות זהירה- חודש וחצי זה ים זמן.

רק שמרקורי יעזור פה קצת ויתחיל ללכת קדימה.

* מסתבר שהלילה הוא מתחיל נסיגה... אבוי לי